“Everything that kills me makes fill alive” – פרק 2

הכניסו אותי בכוח לתוך חדר החקירות והושיבו אותי אל מול החוקר.
מניסיון, אני יכולה להגיד שכאשר מכניסים פליט או שבוי לחדר החקירות זה סימן לא טוב.
"תקרא למפקד העבודה , מצאתי משהו מעניין" אמר החוקר שישב מולי לעוזרו בזמן שעבר עוד קצת על גיליון הניייר הצהוב.
לאחר כמה דקות הגיע המפקד והשפלתי את ראשי.
"כן , מה יש?" אמר באי רצון ובאנחה קטנה של עייפות.
"המפקד!" צעק החוקר בתקיפות ועמד דום להצדעה.
"הביא את זה" אמר בקרירות.
"כן המפקד!" צעק בתקיפות והצדיע , שוב הפעם, והביא למפקד את הגיליון אשר נראה
ישן במקצת.
"אנדריאה?" אמר לאחר שקרא את הגיליון , שמתסבר היה תיקי האישי .
קולו היה מוכר לי, האמת, יותר מדי מוכר.
מהר הרמתי את ראשי ובמהרה עיינינו הצטלבו .
צמרמורת עברה בגופי.
"מי..מיקאגה?!" אמרתי בבהלה.
החוקר ועוזרו, שהיו גם הם חיילים של הממשלה, הסתכלו עלינו כמו שתי ציפורים רעבות
המחכות לטרף,במקרה הזה, רעבות לרכילות .
"צאו" אמר המפקד מיקאגה, לשתי החיילים.
"אבל המפקד אנחנו בסך הכול מנסים לעשות את עבודתנ.."
"צאו!" צעק מיקאגה לפני שהספיקו לסיים את משפטם וכבר רצו מחוץ לחדר
עם הזנב בין הרגליים.
"ולגבייך.. מחר יוצמד לך חייל אשר יפתח עליך עין, מקרוב מאוד "
אמר בחוסר רגש ופנים נטולי הבעה בזמן שזרק את הגיליון על השולחן, ויצא מהחדר.

********************

'איך בדיוק הגעתי לכאן?!' חשבתי לעצמי בזמן ששכבתי על מיטתי ושיחקתי עם כדור הטניס שמצאתי. לאחר שמיקאגה יצא מהחדר באו כמה שומרים והביאו אותי לכאן, למה שאמור להיות חדרי בזמן הקרוב. אבל.. זה די מוזר , כשחושבים על זה, הפעם האחרונה שהייתי כאן זה היה בגיל 14, לפני כשלוש שנים. ואני זוכרת שהיה את בניין הבנות, ששם גרו בין 40 ל- 50 בנות.
היה את שלושת בנייני החיילים , שהיו מחולקים לפי שלוש קטגוריות –
לחימה, עבודה ומודיעין, ובכל בניין גרו 50 חיילים . בסה"כ יש כ -150 חיילים + ארבעה מפקדים.
צריך ארבעה מפקדים מכיוון שלכל קטוגריה יש מפקד אחד.
והמפקד הרביעי הוא המפקד הכללי, הוא בעצם זה שמפקח על הכול .
חוץ משלושת בנייני החיילים היה עוד בניין , או יותר נכון ביתן גדול, שהיה שייך רק למפקדים.
וכאן מסתיים מבני המגורים.
המקלחות נמצאות בתוך מבנה העומד בין בנייני החיילים לבנייני הבנות.
ומבנה המקלחות מחולק בנים – בנות וכמו כן גם מבנה השירותים.
ישנו את חדר האוכל, אשר גם הוא מחולק בין בנים לבנות, רק הפעם, ללא קיר.
בשונה לחלוקת המקלחות והשירותים אשר קיר מפריד ביינינו ,
זה לא ככה בחדר האוכל.
כל אחד פשוט יודע לאיזה צד הוא שייך.
לפעמים החיילים עוברים לשבת ליד הבנות לשוחח קצת אך חל איסור לבנות להיכנס לשטח
החיילים . וככה זה גם תקף לבניינים .
אחרי כל מה שסיפרתי לכם על המחנה אתם בטח תוהים לשם מה הבנות נמצאות שם.
אז בואו אני אספר לכם למה יש בנות במחנה .
אבל קודם כל אני רוצה לספר לכם איך בכלל הבנות מגיעות לשם.
את רוב הבנות שבמחנה אספו מהרחוב , מסיבה כזאת או אחרת.
אך ישנן גם משפחות אשר לא רוצות את הילדים שלהם ,
כי עכשיו מתקיימת מלחמה גדולה בין בריטניה לצרפת ,
והמשפחות אינן מוכנות לקחת על עצמם את האחריות לטיפול ומימון הילדים בזמן קשה שכזה.
אז את רוב הבנות שולחים למחנות כדי שיעזרו לחיילים ואת הבנים לרוב שולחים לבתי אומנה או אימוץ , אך אם הילד מעל גיל 17 שולחים אותו למחנה אימונים ואז לצבא.
כן.. זאת המציאות העצובה של מחוז ליברפול ובריטניה בכללי.
ולגבי תפקיד הבנות במחנה , להלן הרשימה המלאה:
הבנות עושות כביסה
מכינות אוכל
מטפלות בפצועי מלחמה
דואגות לניקיון המחנה
ומספקות את צרכי הבנים.
כמובן שיש גם את היוצאות דופן אשר רק להן מותר להיכנס למגורי החיילים והמפקדים
בשביל להחליף את המצעים ולנקות את החדר, וגם זה בהשגחה מלאה של השומרים .
אז לאחר כל זה ,
אתם רוצים להגיד לי שזה לא מוזר שכאשר החיילים סחבו אותי עד לכאן, לחדרי,
הם חלפו מול מגורי הבנות.
זאת אומרת, שעכשיו אני לא במגורי הבנות.
אז.. איפה אני בעצם?

לפתע דפיקה נשמעה על הדלת וקמתי ממיטתי כדי לפתוח אותה,
"מיקאגה?" שאלתי בפליאה ומצמצתי את עייני כדי לראות שאיני חולמת.
"מה אתה עושה פה?" הוא אפילו לא טרח לענות לי ונכנס ישירות לחדר .
"מיקאגה!" צעקתי לעברו .
הוא עצר, והסתובב אלי.
אני מוכנה להישבע שמבטו היה כה חודרני שיכולתי לחוש את עייניו צובטות את ליבי.
"אני שאלתי, מה אתה עושה פה" חזרתי על דברי באיטיות ובעצבנות קלה.
"תזהרי שמרוב עצבנות לא יעוף לך התחבושת מהראש" ענה לי.
"עזוב את זה עכשיו! אני שאלתי מה אתה עושה פה!" הרמתי עליו טיפה את קולי.
"אסור למפקד לנוח קצת בחדרו?"

רגע… מה?