I don't know what to do פרק 4

זה היה הרגע הכי מביך שהיה לי בחיים אני חושבת.. טוב אולי אני מגזימה.
הם הסתכלו אחד על השני.
אני ישבתי על הספסל החום שמחוץ לבית הספר, כששני בחורים,בואו נגיד-לא מכוערים (בכלל)הסתכלו עליי, ושאלו אותי לשלומי. זה דיי מפתיע אני חייבת לציין. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
הסתכלתי על שניהם,כשהם מסתכלים אחד על השני, ופשוט חשבתי.
"אני לא מכירה אותם" אמרתי לעצמי. והם,ממשיכים להסתכל אחד על השני. הרגשתי שפשוט הזמן עצר, ורק אני, עדיין, ממשיכה לחשוב,לנשום ולחלום לעצמי.
"דין, נראה נער מיוחד… יכול להיות שהוא הנער הכי חכם בבית הספר?" "לא, לא הגיוני" עניתי לעצמי. "או שכן?" לא הצלחתי לענות לעצמי. כנראה שהתשובות של עצמי לא מספקות אותי.
"איתן, איתן הוא פשוט כל-כך שונה ממנו." חשבתי לעצמי.
"רגע מה פתאום את חושבת על אנשים ומשווה ביניהם, שאת מכירה אותם בקושים חצי יום?!" אמרתי לעצמי. מצאתי את עצמי משווה בין שני אנשים, שאני בקושי מכירה שבוע.
הזמן חזר לעצמו, "עכשיו את כבר לא היחידה שנושמת, חולמת וחושבת, הזמן הרי לא קפא, זה רק בסרטים דמיוניים" , ובכל זאת היה לי כל-כך הרבה זמן לחשוב לעצמי.

"כן אני בסדר,תודה לכם" הצלחתי להוציא משפט מהפה.
הם החזירו את המבטים אליי.
"טוב" אמר דין.
"או קיי" "ביי" אמר איתן.

__________________

עבר שבוע מאז העיניין הזה. שניהם הלכו לדרכם, אף אחד מהם לא דיבר איתי. אפילו לא שאל מה שלומי. כמובן שאני שאלתי אותם, אבל לשוא. אין עונה. ניסיתי גם לשאול למה, למה הם לא מכונים לדבר איתי, לחינם.

___________________

חזרתי הביתה, כרגיל, אמא בעבודה, אבא עובד במחשב, ג'ון ואריק מציקים אחד לשני. ואני עולה לחדר.

נכנסתי לפייסבוק- חמש התראות, הודעה אחת ושתי הצעות חברות.