I Dont Need You | פרק ראשון

התעוררתי מקולות הצחוק שהושמעו למטה .
שכבתי על הרצפה הקרה , ולא רציתי לקום .. פשוט לא רציתי .
דמעותיי השחורות מהמסקרה התייבשו ושיערי התנפח לרמות של ידעתי שהוא יכול .
הבטתי בעצמי במראה , כל האיפור שלי נזל על לחיי ונראתי כמו ליצנית .
" כמה יופי " גיחכתי וניקיתי את האיפור עם ידיי .
פניי היו נקיות , ללא כמויות האיפור שמכסות את העצב והדיכאון .
סוף סוף לא נראתי כמו בובת ברבי , והייתי שמחה על כך .
נעלתי את נעלי הבית הורודות שלי ולאחר שיקולים רבים נעמדתי מול דלתי ,
ספרתי עד שלוש ולקחתי נשימה ארוכה .
פתחתי את דלת חדרי והלכתי באטיות לכיוון המדרגות .
" הם יצחקו עליי ? הם יעשו ממני בדיחה ? " המחשבות האלה עברו לי בראש ,
והחלטתי לחזור לחדרי לתת להם להפריע לי לישון .. כי אני מפחדת .
אני יודעת שאני הולכת להיפגע , אז למה פשוט ללכת לשם ? כדי להיפגע ?
נטלתי את רגליי חזרה לחדרי , לא הייתי כל כך בטוחה בהחלטה שלי .. אבל אני לא רוצה לקחת סיכונים .. אני לא רוצה לחתוך שוב .
ידי כבר הייתה על ידית דלת חדרי , עמדתי לפתוח את הדלת ,
" איפה השירותים ? " נשמע קול של בחור מאחורי , הוא לא היה של אחי .. גם לא של אבי .. מי זה יכול להיות ?
הסתובבתי באטיות , אפשר לומר שפחדתי .
זה היה נער , בסביבות גיל התשע – עשרה , הוא נראה טוב .. אפילו מאוד .
בחנתי את הנער מכף רגלו ועד ראשו , ופשוט שתקתי .
" בסוף המסדרון שמאלה " אמרתי בלחש ובקרירות .
" תודה " הוא ענה .
מישהו אמר לי תודה ? ועוד על מה ?
חשבתי שאני אמורה להיות בן אדם ללא רגשות , שלאף אחד לא אכפת ממנו .. ולי לא אכפת מאף אחד .
אז למה שהוא יאמר תודה ? גם ככה לא אכפת לי ממנו , לא ?
פתאום שמתי לב , שאני עומדת עם היד על הידית מחוץ לדלת דלתי כבר כמה דקות .
החלטתי להפסיק להביך את עצמי ולהיכנס לחדרי .
עצמתי את עיני באטיות , ונתתי לגופי העייף לנוח .