I'V BEEN WAITING FOR YOU-HEBREW-פרק5

״ אני. לא. בגדתי. בך.״ יריתי את המילים כמו חץ והדגשתי כל מילה .
לא בגדתי בו, לא שכבתי עם אף אחד, לא התנשקתי אם אף אחד.
אבל הוא מעדיף להאמין לשמועות, לשקרים, להכפשות, הוא לא רואה מה מנסים לעשות.
הוא לא רואה שמנסים להפריד בינינו.
שמנסים להרוס אותנו.
הדמעות החלו להיווצר בעיניי.
התחושה שמתפתחת לי בחזה וגורמת לי להרגיש כאב עצום רק גדלה וגדלה.
הוא הסתכל עליי בפנים ללא רגש, עטומות, לא ניתנות לקריאה.
לא יכולתי להבין מה עובר עליו, על מה הוא חושב או איזה מחשבות עוברות לו בראש.
מבטו נדד לכל מקום אפשרי רק לא לעיניי, הוא פחד להסתכל לי בעיניים.
כניראה שאת האמון בו איבדתי לתמיד.
ניסיתי להתרומם אך הכאב חזר נאנקתי מכאב אבל בשקט שהוא לא ישמע.
התאפקתי כל כך לא לבכות, מהכאב הפיזי והנפשי.
התיישבתי חזרה, מסתכלת על הים אך לא עליו, לא יכולתי להסתכל במישהו שלא בוטח בי.
״איך את מצפה שאני אאמין לך אם יש מלא תמונות שלך מתנשקת איתו וכל בית הספר מדבר על זה״ הוא לפתע צרח והתרומם.
פחדתי אבל לא מימנו, אני מאמינה בו, הוא בחיים לא יפגע בי, פחדתי שהוא ימשיך להאמין להם.
״לא חשבת על התחזות?״ שאלתי אותו בצעקה אך לא חזקה מידי
״מתי יכולתי בדיוק להתנשק איתו,בין השיעורים כשאני לא יוצאת מהכיתה או בהפסקות כשאתה מנשק אותי בלי סוף״ צרחתי עליו בלי לתת לו לדבר או להגיב, הכאב הנפשי שהרגשתי רק התגבר, הרגשתי שהוא קודח לי חור בלב.
״כוסאמק את לא מבינה שאני אוהב אותך, שכל רכילה מזוינת, שיגידו אני אחשוד כי אני מפחד לאבד אותך, כל דיבור קטן עלייך ועל איזה מישהו ביחד, לא משנה איך תיקרע אותי ותישבור אותי ״הוא צעק וראיתי שעיניו נוצצות, אביב כמעט ולא בוכה אף פעם, למה הוא בוכה עכשיו?
הוא התיישב ליידי בישיבת צפרדע והזיז חלק מהשיער שנפל על פניי כשצרחתי עליו מיקודם.
״ אני לא מסוגל לחשוב על זה שאנחנו לא ניהיה יחד, אני אוהב אותך״אמר ונעל את לסתו בכעס.
הוא חזר על אותם שלושת המילים שממני הוא לא שומע לרוב, רק במקרים מיוחדים, כמו אותו הערב כאן בים.
הנחתי את כך ידי הקטנה על הלחי שלו וליטפתי אותה בעזרת האגודל שלי.
״תאמין לי, בבקשה!״ דימעה זלגה מעיניי אך הוא לא מיהר לנגב אותה.
הוא השפיל מבט וקם.
״אני לא יכול, יכאב לי מאוד מאוד להגיד את זה אבל אני חייב, אני חייב לעשות את זה ואז להשלים עם זה ואז להמשיך הלאה, למרות שאני לא רוצה״ הוא אמר ודמעות זלגו על לחייו.
הפעם התרוממתי בעדינות אך כמעט נפלתי מהסלעים והוא תפס אותי שניה לפני.
הנחתי שוב את כף ידי הקטנה על פניו החלקתי אותה עד לחזה שלו והשארתי אותה שם.
הנחתי את הראש שלי על החזה שלו והוא נישק את קודקוד ראשי.
״אתה לא חייב לעשות את זה, אנחנו יכולים להישאר יחד ולגרום לאמון שלנו לחזור ולהיות גדול יותר, חזק יו,ר ככה שאף אחד לא יוכל להפריד בינינו״ אמרתי והדמעות המשיכו לזלוג במורד לחיי.
אני לא מוכנה לאבד אותו, לא אחרי כל מה שעברנו וכל מה שאנחנו מתכננים לעבור.
״את יכולה להישבע לי שזה שקרים״ הוא שאל בקול מהול בכעס אבל שמח קול לא מדויק.
הוא הזיז את הראש שלי אליו והתכופף קצת כדאי שניהיה בערך באותו הגובה.
היסתכלתי לו בעיניים מנסה ליקרוא אותו אבל הוא היה סגור, כאילו הוא יודע איך להיפתח ולהיסגר כמו ספר, ככה שהוא יהיה בלתי ניתן לקריאה.
הנחתי את היד שלי על העורף שלו וקירבתם אותו אליי והוא לא התנגד רק התקרב.
עצמתי את העיניים חזק מנסה לגרום לדמעות להיפסק אך זה לא קרה
השפתיים שלנו נגעו לא נגעו.
נזכרתי שתמיד הוא היה ניטרף מזה ומבקש שאפסיק ואנשק אותו
״אני.אוהבת.אותך.״ אמרתי והדגשתי כל מילה
הוא הנחית את השפתיים שלו על שלי ונישק אותם בתשוקה בגעגו, נשיקה מלאה באהבה. התגעגעתי לנשיקות שלו נשיקות רכות וחמימות, שנותנות תחושה של ביטחון.
השפתיים המתוקות וחמות שלו, שיגעו אותי לגמרי.
הדמעות לא הפסיקו לזלוג והתערבבו בנשיקה, הנשיקה הייתה מלוחה ומתוקה.
התנתקנו והצמדנו את המצחים אחד לשני הדמעות לא הפסיקו לרדת.
״אני מצטער״ הוא אמר ונישק אותי נשיקה קצרה.
לא הבנתי על מה הוא מצטער.
מחשבות עלו למוחי, הוא מצטער על זה שהוא יעזוב אותי?
הוא מצטער שהוא האמין להם ולא לי?
הדמעות שטפו את פני יוצר והרגשתי שברירית לידו.
אף אחד לא ראה אותי בוכה כל כך הרבה ובמיוחד לא בגלל בן, שאני אוהבת.
המצחים שלנו התנתקו אך אני השארתי את המבט למטה ובכיתי.
אביב הרים את הראש שלי אם ידיו הגדולות והסתכל עלי בזמן שאני מסתכלת על כל דבר, חוץ מעליו.
״תסתכלי עלי״ הוא אמר בעדינות, הרמתי את עיניי ופגשתי בעיניו היפות, המהפנטות.
״אני מאמין לך ואני לא מתכוון לעזוב אותך״ הוא אמר ונעצר.
״אמרתי מצטער לא בגלל שאני נפרד מימך כמו שאת חשבת-״ הוא אמר ונעצר, נותן לי לעקל את מה שאמר הסתכלתי עליו מחכה להמשך
״אמרתי מצטער כי אני יצאתי דפוק, האמנתי לשקרים בזמן שאת עשית הכל שאני אאמין לך ואני מצטער שלא האמנתי, מה אני צריך לעשות שתסלחי לי?״הוא שאל בקול מתחנן ועצוב הסתכלתי עליו מופתעת
אביב בחיים לא התחנן בפניי אף אחד, כניראה חוץ מימני.
סלחתי לו אבל רציתי לעצבן אותו קצת ולינקים בו טיפונת על זה שהוא לא האמין לי.
״אני לא סולחת״ אמרתי בבת אחת והוא הוריד את ידיו מפניי, היה בהלם מוחלט.
הבעת פניו נהפכה לעצבנית וכעוסה.
יופי! הצלחתי יש! עכשיו השלב של לרכך אותו
״מה? את רצינית אני התחננתי בפנייך וביקשתי סליחה ואת לא רוצה לסלוח לי. אני באמת מצטער אבל את לא רוצה ליסלוח לי.״ הוא צעק עצבני הניף בידיים לכל כיוון, הוא התרחק מימני כמה צעדים והשאיר אותי עומדת לבד, זה מאוד קשה לעמוד לבד במיוחד כשאף אחד לא תומך או הקביים לא ליידי, הכאב חוזר ועוטף את כולי.
ציחקקתי מעט והנחתי את היד הלא שבורה למזלי על הפה.
הוא הסתכל עליי לא מבין, לא מבין למה ציחקקתי.
תוך שניות הוא הסתכל עלי עצבני שוב אבל לא עצבני וכעוס עצבני ומשועשע.
כניראה נפל לו האסימון!
״את משגעת אותי כל פעם מחדש תפסיקי אני בסוף אהיה משוגע ביגללך״ הוא אמר וחיבק אותי.
נישענתי עליו והרגשתי שרוב העומס שהיה לי ברגל השתחרר.
הוא הכניס את ראשו לשקע צווארי והרגשתי את הנשימות החמות שלו עליי.
חיבקתי אותו בחזרה עם היד הבריאה וקירבתי אותו עליי.
״אני חחיבת לחזור הכאב מתחיל לחזור למרות שמאיה נתנה לי את הכדורים, חארות כדורים לא עוזרים בכלום״ אמרתי לו באוזן ורטנתי , התעצבנתי שאני לוקחת אותם והם לא עוזרים.
אם הם לא עוזרים, למה אני לוקחת אותם?!
הוא השתחרר מימני עזר לי לשבת והביט בי
״ יש לך ריח מתוק״ הוא אמר וחייך, חיוך מדבק וחייכתי גם.
״החלטת להסניף אותי״ שאלתי בציחקוק והוא הינהן נמרצות
לקחתי את הקביים התרוממתי לאט והצלחתי לקום.
אביב הסתכל עליי מבין שהגיע הזמן ללכת.
״אני יודע שכואב לך הגיע הזמן ללכת״ הוא אמר כאילו קורא את המחשבות שלי.
הוא תמך בי והתקדמנו יחד.
לא הייתי בטוחה באם הוא ייקח אותי חזרה לבית החולים או שאני אתפוס מונית.
אני אקח מונית! יותר טוב…
הגענו למכונית שלו נעזרתי בקביים ונעצרתי הוא לא הבין למה נעצרתי.
״אני אסע במונית סע הביתה ״ אמרתי לו והוא הסתכל עליי לא מבין .
ציחקקתי מהבעת הפנים שלו והוא פתח את הפה בשביל להגיד משהו אבל קטעתי אותו והתחלתי לדבר לפניו.
״נו אביב תיסע הביתה, אני אסע לבית החולים ואני אודיע לך שהגעתי, הולך?״ שאלתי אותו והוא היה מופתע
״אבל-״הוא אמר  אבל קטעתי אותו שוב
״שום אבל אתה יודע שתפסיד כמו תמיד ואני אנצח ולא אתה לא תחכה איתי למונית״ אמרתי וראיתי מאחוריו את מייסון, מדבר בטלפון. הפנים שלו היו מושפלים למדרכה והוא היה עצבני.
פחדתי שהוא יראה אותי ויצעק עליי על זה שיצאתי מבית החולים.
החזרתי את מבטי במהרה לאביב והוא הסתכל עליי
״את עקשנית ״ הוא רטן בקול עצבני והיתקרב עליי
״מודה באשמה ״ אמרתי לו צוחקת.
הוא הגיע עליי תוך שנייה. הפנים שלנו היו קרובים.
נשכתי את השפה התחתונה שלי והבטתי על השפתיים העבות שלו.
הוא ריסק את השפתיים שלו על שלי ונישק אותם ברכות ובעדינות .
הלשון שלו השתוללה לי בפה בפראות אבל השפתיים זזו בעדינות.
התנתקנו אחרי כמה דקות התחושה הנעימה שעוברת לי כל פעם בגוף כשאנחנו מתנשקים התעצמה.
הוא נאנח הסתובב והתקדם לאוטו שנייה לפני שהוא נכנס הוא הסתובב אליי
״אני אוהב אותך״ הוא אמר ונכנס.
ראיתי שמייסון מסתכל על הכל רק לא עלי או על אביב. הוא באמת לא ראה אותי?
כניראה המזל לצידי היום.
התקדמתי אל עבר הכביש מקווה שהוא לא יראה אותי חולפת על פניו.
אני שונאת את הכאבים האלה!
כל כך כואב לי .
״לא באה להגיד שלום״ שמעתי את קולו של מייסון מאחורי. עצמתי את עיניי בחוזקה מצטערת על כך שלא הלכתי מצד ימין אלה ישר.
הסתובבתי בעדינות ומנסה לא לי שבור לעצמי משהו נוסף.
חיוך התנוסס בפניו, לא היה שום זכר לכך שעד לפני שניות אחדות הוא כעס בטרוף.
אם הייתי פוגשת אותו עכשיו עם החיוך על הפנים, סביר להניח שבחיים לא הייתי מנחשת שהוא כעס.
״שלום״ אמרתי לו ביובש וחיוך מזויף פרוס על הפנים
״זה בסדר את יכולה להוריד את החיוך המזויף״ הוא אמר.
פתחתי את הפה בשביל להתגונן אך הוא הקדים אותי
״מה את עושה כאן ולמה את לא בבית החולים״ הוא שאל ונישמע טיפת דאגה? מפיו.
״זה שאני בבית חולים לא אומר שאני בכלא ביקשתי לצאת וקיבלתי אישור זה לא כזה בעייתי אתה יודע״ אמרתי לו והפנים שלו הפכו לעצבניות
לבן אדם הזה יש פיצול אישיות או מה?
״את לא בכלא אבל את צריכה להישאר שם, את באחריות בית החולים, אם משהו ייקרה לך את באחריותנו, ותאמיני לי יש לי מספיק צרות על הראש, אני לא צריך עול נוסף״ הוא אמר הליכלוך והרגשתי צביטה בלב.
כאב לי לשמוע שאם אני באחריות בית החולים ויקרה לי משהו נוסף אני פשוט יהיה עול.
״תתמודד עם הבעיות שלך, הבעיות שלך זה לא הבעיות שלי ככה שזה לא מעניין אותי ואני פשוט רוצה לחזור ולישון. אתה מפריע לי״ אמרתי בקול עצבני הוא הסתכל עליי מבולבל שוב לא מבין מאיפה החוצפה הזאת הגיעה פתאום.
הסתובבתי לאט מנסה שוב לא להכאיב לעצמי יותר והתקדמתי אל עבר הכביש בשביל לתפוס מונית.
יד גדולה וגברית עצרה אותי והבנתי שזה מייסון.
המגע שלו על ידי גרמה לצמרמורת לא מוכרת לעבור בגופי, אני לא רוצה בה!
״תעזוב אותי! אמרתי לך אני חוזרת״ אמרתי לו והוא נעמד מולי אך לא שיחרר את היד שלי.
״בואי אני חוזר לבית החולים אני אקח אותך״ הוא אמר והופתעתי.
״לא תודה, אני אסתדר לבדי״ אמרתי לו וניסיתי להשתחרר אך זה לא עזר.
תוך שנייה הרגשתי את הלחץ שהיה לי ברגל נפחת לאט לאט וכך גם הכאב.
מייסון החזיק אותי כמו כלה, ידיי היו על העורפ שלו והוא סחב אותי לאנשהו. חצינו את הכביש ואנשים הסתכלו עליינו מוזר, הוא התקדם ועבר כמה בניינים. ״תוריד אותי״ אמרתי אך לא יכולתי להשתולל ידעתי שזה יגרום לי להרגיש רע אחרי זה.
נכנסנו לבניין והוא הניח אותי ליד המעלית.
לא הבנתי מה אנחנו עושים כאן, המעלית נפתחה והוא לקח אותי שוב כמו כלה והכניס.
הסתכלתי עליו מוזר והוא לחץ על אחד מהכפתורים והדלת נסגרה.
הסתכלתי על בכפתורים וראיתי שהוא לחץ על 1- .
כשהמעלית ניפתחה ראיתי מלה מכונית והבנתי שהגענו לחניון.
יצאתי מהמעלית והתקדמתי אחרי מייסון.
הוא נעצר מול פורשה משפחתית סגורה בצבע שחור. לא כמו כל העשירים הפלצנים שחייבים שיראו אותם באוטו אז יש להם גג נפתח.
הוא לחץ על הכפתור שפותח את האוטו והסתכל עליי.
״כנסי״ הוא אמר וכיוון אותי עם העיניים לצד השני של האוטו.
התקדמתי לאט, פתחתי את הדלת ונדהמתי מהמראה הפנימי של האוטו.
הכיסאות היו מרופדים בעור וכך גם ההגה וההילוכים.
היה לוח מחשב באמצע, כניראה לוח הבקרה של האוטו.
וכל השאר היה מעץ בציפוי לקה.
הכיסאות היו ענקיים, עד כדאי כך שמירר לי שכל בן אדם ישקע בן לא משנה איזה גודל.
מייסון התיישב בכיסא הנהג והסתכל עליי בציפייה שאכנס .
״ומה עם הקביים ״ שאלתי אותו והרמתי אותם בשביל שיבחין בהם.
הוא יצא מהאוטו התקדם לכיווני. ההליכה הגברית שלו הייתה לרגע כל כך מעניינת, אני בטוחה שבכל ערב נופלת לרגליו אישה חדשה, הוא יפה מידי!
׳אושר מספיק! יש לך את אביב והרגע השלמתם!׳ התת מודע שלי אמר לי
ניערתי את ראשי קלות והבחנתי בניסיון שעבר היה מולי. מתי הוא הספיק?
״תביאי אני אשים בבגז׳ מאחור״ הוא אמר ולקח מימני את הקביים.
נכנסתי בעדינות למושב והרגשתי רפויה עליו.
הלחץ שוב פעם ירד מהרגל אבל הכאב רק התעצם.
הלכתי יותר מידי ליום אחד חשבתי לעצמי.
הרגשתי תשושה ועייפה לגמרי.
הנחתי את הראש על החלון והסתכלתי על כל המכוניות האחרות כאן.
כול המכוניות כאן של פלצנים. הם משקיעים במכוניות בטכנולוגיה חדשנית בגודל הבית ובעוד מלא דברים, במקום לתרום את הכסף לאנשים שבאמת צריכים אותו.
אבל אני מכירה כמה אנשים טובי לב, שתורמים את הכסף לאגודות שיש בהם חולי סרטן ונכים, ואנשים בעלי מוגבלויות שונות.
התנחמתי בעובדה שיש אנשים טובים שש באמת עוזרים.
המחשבות נדדו ואני שקעתי לשינה עמוקה.