JD – פרק 4

אז הפרסומות המשעממות האלה, "התוכנית משודרת בחסות…".
כעבור כמה דקות ריקניות במיוחד השידור חזר.
"נו נלה?" שאל הארי, "אז את רוצה להקליט איתנו שיר?" חזר על שאלתו.
נלה עדיין לא ידעה מה לומר לו, אולי בגלל שהיא חשבה על איך שאני אגיב.
אם היא רוצה להקליט איתם שיר – שתקליט, מיד אחרי שהיא גומרת להקליט, אני לוקח אותה ולא נותן אותה לאף אחד! אני מגזים, נכון? כן… הייתה לי תחושה…
"הארי, תודה, אבל אני מעדיפה שלא…" אמרה נלה לבסוף.
"זאת החברה שלי." אמרתי רגוע ונשכבתי על הספה מחייך.
"למה לא?…" שאל הארי.
"היא אמרה לך שהיא לא רוצה! למה לחפור?!" צעקתי על הארי, אבל אמא הייתה בסביבה וחשבה שאני צועק על הטלוויזיה… מביך…
"הארי, את הסיבה אני אגיד לך בפרטיות, לא בפורום כזה…" אמרה נלה.
"אני יודע…" אמר נייל פורץ לשם גם הוא, "זה בגלל שהיא רוצה את ג'סטין לעצמה! טוב, זה לא יקרה, ג'סטין שלי!" אמר.
לקחתי את הכרית והתחלתי לתת מכות לעצמי איתה בפנים, עד כמה נייל יכול להביך אותי?!
נלה ניסתה להסתיר את חיוכה, "כן… מה שתגיד…" היא אמרה.
לאחר שהראיון ההוא נגמר, אני ביקשתי שהיא תקליט איתי שיר… רק תנחשו מה היא אמרה לי…
"אתה כל כך חמוד כשאתה מתחנן…" היא אמרה מושכת בלחיי כמו הדודה מרי.
"מה זה אומר? כן או לא?" שאלתי, אבל יצא לי קול מוזר…
"דרדס שלי." היא אמרה מחבקת אותי.
ניסיתי להבין מה הקשר בייני לבין המילה "דרדס"… לא הצלחתי.
"דרדס? למה אני דרדס?" שאלתי.
"אתה קטנצ'יק, אוהב כובעים, עם ראש כחול… תעשה את החשבון…" היא אמרה.
"אם יש את המילה 'חשבון' במשפט, זה כבר הופך אותו למסובך מידי עבורי… אני לא קטן, אני כל הזמן רואה את עצמי בטלוויזיה ואני גדול…" אמרתי לה.
"ג'סטין, כשרואים דברים בטלוויזיה עם מסך 100 אינץ', הכל נראה גדול…" אמרה נלה.
"נגיד…" אמרתי מגלגל את עיניי, "אבל אין לי ראש כחול…" אמרתי…
"אוף, לא כיף איתך, תפסיק להתחכם…" אמרה נלה.
"בסדר, אני אפסיק, דרדסית…" אמרתי מחייך חיוך ערמומי.
נלה עצרה שנייה ואז אמרה: "יש לי שיער חום, דרדסית היא בלונדינית, לא?".
"כן, היא בלונדינית…" אמרתי.
"מה אתה רומז?" היא שאלה.
"אני? לרמוז? אני לא רומז כלום, זה היה משפט ושהמבין – יבין." אמרתי לה.
"הא כן?" היא אמרה בהתחכמות והתקרבה אליי, "אני מבינה טוב מאוד למה הכוונה.".
המשכתי לשאול אותה אם היא מסכימה להקליט איתי שיר, היא אמרה שלא, כיוון שהיא לא רוצה את כל הקטע של זה שכל העולם ידע על כל החלטה קטנה.
קיבלתי את זה…
הסתובבנו באזור, מחוץ לאולפן, ואז ראיתי שני נערים בני 15-16, מכים נער אחד בן גילם.
אני יודע שאני לא סופרמן, אבל זה נראה לי פשוט לא הוגן.
אולי בגלל שזה הזכיר לי את מה שקרה לי בשנה שעברה…
"למה הם מרביצים לו?" מלמלתי.
"מה אמרת?" שאלה נלה.
עזבתי את ידה של נלה, "תישארי כאן." אמרתי לה.
"למה? לאן אתה הולך?" שאלה נלה, "זה בסדר, נלה." אמרתי לה ורצתי לעבר האנשים.
"תעזבו אותו!" צעקתי לעברם.
הנערים החזיקו את ה-"קורבן" בידיו, והביטו בי.
"נו, נו, נו… תראו מי כאן… ג'סטין ביבר…" הם אמרו.
התקרבתי עוד כמה צעדים, "אתם עוזבים אותו עכשיו או שאני מתקשר למשטרה." אמרתי בעודי שולף את הפלאפון מכיס מכנסיי.
הם לא הקשיבו לי, הם כאילו עשו לי דווקא, והכו את הילד ההוא חזק יותר.
אז עשיתי משהו שאני מתחרט עליו, פשוט רצתי לכיוונם וניסיתי להפריד ביניהם בעצמי.
מזווית הראיה שלי הבחנתי בכך שנלה הלחוצה הזמינה משטרה.
"עזבו אותו!" המשכתי לקרוא לעברם בעודי מנסה להרחיק אותם ממנו.
אבל אחד הנערים "שלף" אקדח וירא.
הכדור שנורא, "ריחף" היישר לכיווני, עד הפגיעה שהותירה דם בלי סוף על המדרכה.