Lost- פרק 10

אוקי, לגבי התגובות של הפרק הקודם, אני חושבת שגבר לא צריך כל הזמן להיות חזק, כשגבר אוהב מישהי באמת, זה בסדר שהוא בוכה (למרות שריאל לא בכה) או מראה את ריגשותיו. גבר זה לא מכונה, גבר זה אדם עם רגשות, כל גבר מוציא את הכאב בדרך שונה, אלכוהול, בכי או חיפוש אחר זונות. אני לא חושבת שריאל צריך לא להראות רגשות, כי יש בגבר הרבה יותר מסקס, או מה הוא יכול לתת למישהי, אם הוא שומר או לא. הוא צריך להראות רגשות לפעמים וזה הדבר הכי יפה שיש.
הפרק מוקדש לסוואגית סלינטור, את נסיכה אמיתית ואני מקווה שתאהבי את הפרק.

נקודת מבט ריאל:
הרמתי את רוני למיטה שבה דיאן ישנה, רוני וזוהר פחדו להשאיר אותי לבד, שאני לא אשבר. באימונים רוני נוסעת לדיאן וחוזרת בערב, זוהר לא עוזב אותי לדקה, אלא אם כן אני מתקלח או בשירותים.
"זוהר." קראתי בשמו, הוא לגם לגימה ארוכה ואחרונה מהבירה והניח אותה על הדלפק. הוא הביט בי ונאנחתי מעט.
"אני מסכים," אמרתי באנחה, התקרבתי אליו והנחתי את ידי על כתפו.
"תעזור לי לשכוח ממנה, היא עושה לי רע." אמרתי בשקט והבטתי בעיניו. הוא הנהן בראשו למרות שהוא לא היה בטוח בעצמו כמו תמיד, הוא חשש מהתוצאה של זה. כמו פעם.
הגעתי למועדון, השלב הראשון מתחיל. תוכנית השכיחה מדיאן כולל שלושה שלבים, לפחות כרגע.
השלב הראשון- לצאת מהבית,בלי דיכאון בגלל נשים.
שלב שני- להנות, לשתות, להתחיל עם בנות.
שלב שלישי ואחרון לכרגע- להכיר מישהי רצינית, שלא תרצה את הכסף שלי או את החיצונית והתהילה, אלא את הפנימיות שלי.
בחנתי את הרחבה, כמעט כל הבנות לבשו לבוש מינימלי, שהציק כבר בעין. רוב הגברים מחפשים סטוץ מזדמן ללילה, אני מחפש קשר.
רוב הגברים לא מודים שכואב או קשה להם זה פוגע להם באגו, לדעתי, האגו דופק אותך.
"מצאת את הקורבן?" זוהר שאל והתיישב על הכיסא לידי בבר, הנחתי את מרפקיי על הדלפק והנדתי בראשי.
"בגדים קצרים מידי, כולן פה לסקס מזדמן בלילה ותו לא." אמרתי וסימנתי לברמן לבוא אלי. נאנחתי ביני לבין עצמי, אני צריך לשכוח ממנה, זה הכי טוב בשבילי.
"היי," רוני אמרה והתיישבה על הבר לידי, הבטתי בזוהר בעצבים, קיווצתי את עיניי והבטתי בו מחכה לתשובה.
"הוא לא יכול נגדי." רוני ענתה במקומו והזמינה שתי כוסות מים.
"למה שתיים?" שאלתי, היא הביטה בי והרימה את מבטה לתקרה, לפתע היה נראה כאילו התקרה באמת עניינה אותה.
"רוני!" קראתי וסובבתי את פניה בעזרתי ידי, חשש עטף את עינייה והיא סימנה עם ראשה על הכניסה. הבטתי במבט חטוף אך לא ראיתי דבר, לא משהו מיוחד לפחות.
"דיאן פה?" שאלתי בקרירות, אך ליבי נדם וקיווה שהתשובה חיובית, היא הנידה בראשה.
"אחד הידידים שלה כאן." אמרה בשקט ולגמה מכוס המים, היא החזיקה בידה השניה את הכוס האחרת וקמה מהכיסא.
"הוא לא מרגיש טוב, יש לו חבורות על החזה, אני חושבת שדיאן הסתבכה." אמרה במהירות ופילסה את דרכה בין האנשים, הכי רחוק ממני.
"די! בוא נחזור להנות," זוהר נזכר להגיב והבטתי בו בייאוש, אני חושב שגם העיניים שלי שידרו את הנפש ואת האמת, אי אפשר להתאהב במישהי אחרת כשאתה מאוהב.

"אוי, ריאל," קלאודיה אמרה בקול חלש, אני המשכתי להגיע לפגישה אחת בשבוע במקום שתיים, הפגישה השניה שלה זה הפגישה שלה ברחוב, עם דיאן. היא ממשיכה להיפגש איתה, רציתי לבוא גם, אבל בכל פעם היא הזכירה לי שהיא תחזור מרצון ולא בכוח.
"אי אפשר לשכוח אהבה, לא זורקים אותה באיזה מגרה בארון שבחדר, לא מקפלים וזורקים לפח. אהבה נבנת לאט כמו בית, לבנה על לבנה, דקה אחר דקה, אתם בניתם את האהבה הזאת במשך שנה," אמרה והושיטה את ידה לכוס הקפה שלה, היא לגמה והביטה בי כשהניחה את הכוס.
"הדבר היחיד שעוזר לשכוח מאהבה, זה זמן, והזמן גדול, מכאיב, מפחיד, קשה. הזמן מציק ומעיק על הלב. אתה לעולם לא תשכח ממנה," אמרה ומשכה בכתפייה, ממש מעודד השיחה הזאת.
"אבל," אמרה ושלחה חיוך לכיוני.
"הזמן ילמד אותך איך לחיות ללא האהובה, איך להתאהב מחדש, איך לנשום את האהבה מחדש." אמרה בחיוך מנחם, מנחם את הלב השבור שהיה שבור לרסיסים והרסיסים לעוד רסיסים.
"זה כמו בית, לוקח שנה לבנות אותו, לבנה אחר לבנה, אבל אפשר בדקה לשבור אותה. בשני דרכים, כאב ושנאה או אהבה וחמלה." אמרה והביטה בשעון, השעון שסימן שהזמן נגמר.
"תודה קלאודיה. נתראה בשבוע הבא." אמרתי והתקדמתי לדלת.

נקודת מבט דיאן:
"תתרחק!" צעקתי והפנתי אצבע מאשימה. נצמדתי לקיר, מתכננת לברוח, לצאת מכאן.
"עוף מכאן!" צעקתי בעצבים, כל אחד היה מתעצבן כשרובה מים מעצבן וחצי עובד- כלומר, עובד לפי רצונו בלבד, מופנה אליך.
"תפסיקי לפחד, כולה מים," ברק אמר וניסה להתיץ עלי מים, שלמזלי הרובה לא הסכים לעבוד.
"מגיע לך, הוא לא עובד." אמרתי בחיוך ניצחון, ברק לא קיבל את התשובה והמשיך לנסות להתיץ עליי את המים הקרים. מסתבר שבשנה האחרונה, בחורף, הם שמו גיגיות על הגגות עד שהתמלאו עד סופם והשאירו את המים בגיגיות בתוך אחד החדרים. המים האלו שימשו לבריכה לילדים, לקרבות מים ולכיף. אומנם זה לא המים הטובים ביותר או המדהימים ביותר, אבל המעשה בהחלט מדהים ומיוחד.

"לא, ברק לא!" צעקתי וצחקוק נפלט בקולי, ברק הצליח להפעיל שוב את הרובה והתיץ עליי מים, התחלתי לרוץ ברחבי הבית ולבסוף יצאתי ממנו, אור הצטרף למשחק וניסה לעזור לברק.
"ממש לא כיף לי להיות הבת היחידה פה!" צעקתי כשיצאתי לשכונה עצמה, ספוגת מים ועייפה.

"היי," רוני אמרה והתיישבה על הספה, היא לבשה גופיית סבא וטייץ שחור, היא מנסה להתאים את עצמה כדי שכולם פה יאהבו אותה. ברק בהתחלה נרתע מהביקורים שלה אבל קיבל זאת לבסוף בטענה שמישהי צריכה לעזור לי בימים המיוחדים של החודש.
"הוא מציק לי!" התלוננתי בפניה, היא התלוננה בפני על זוהר שלא מספק אותה ואני התלוננתי על ברק ועל כך שהוא תפס חלק גדול בחיי בחודש האחרון.
"את מציקה לו והוא לא מתלונן. אז זה בסדר," היא אמרה ומשכה בכתפייה, פערתי את פי ונתתי לה סטירה חלשה על הרגל, היא צחקה כתגובה ומשכה שוב בכתפיה.
"הוא החליט לנסות להמשיל הלאה." היא אמרה והנהנתי בראשי.
"צודק, זה הדבר הכי נכון לעשות." אמרתי והשפלתי את עיניי, ידי שחקה בטבעת הקטנה שברק מצא באחד משקיות הזבל, הוא מצא מספר תכשיטים, שטף אותם ונתן לי במתנה, הוא פשוט, מדהים.