LOST- פרק 14

טולי 12/05/2015 975 צפיות 3 תגובות

אני ממש מצטערת שלא העלתי הרבה זמן פרק, לא היה לי מצב רוח לכתוב בכלל, אני אפצה אותכן בפרק הבא, הפרק שיסבך את הכל עוד יותר לדעתי. שוב, אני מצטערת מלא.
תודה ענקית לפיר ולמשי שעזרו לי, פיר שכתבה איתי ומשי שתמכה בי כמו תמיד.
מקווה שתאהבו את הפרק,
אוהבת אותכן מלא, טול♥

נקודת מבט דיאן:
שכבתי על מיטתי, הבטתי בתקרה הלבנה שהבנים צבעו לפני יומיים. לפני שהצבע הקודם של הקירות יתקלף. שבוע עבר. שבוע שריאל מתעלם ממני. כשהייתי בשביל המוביל לביתו הוא התעלם ונכנס לבית כאילו אני לא קיימת.
אני לא יודעת אם זה כי הוא מנסה לשכוח ממני או באמת המשיך הלאה.
כל השבוע הזה חלק משמעותי מהלב שלי נשר והתנפץ על הרצפה.
"קרח?" שמעתי קול והבטתי בדלת שנפתחה, הייל עמדה שם ולידה מוריאן. הרבה זמן לא שמעתי ממנה, היא החלה להסתובב עם מור שקרוב לוודאי הרעילה אותה נגדי.
"כנסו," אמרתי והתיישבתי, קיפלתי את רגליי והצמדתי אותן לחזי.
"מה זאת אהבה?" מוריאן שאלה והייל משכה בכתפייה.
"מעולם לא התאהבתי, אז אמרתי לה לשאול אותך. במיוחד עכשיו," הייל אמרה במעט חשש כדי לא לפגוע בי. הנהנתי בראשי והבטתי במוריאן.
"ואוו, אהבה," מלמלתי והנחתי את פניי על ברכיי. חייכתי חיוך קטן שכמעט ולא נגלה לעין.
"זה, זה הרצון להיות ליד מישהו, כל הזמן. הרצון לראות אותו תמיד, לדעת שהוא בסדר. שהוא לא צריך דבר. זה לדאוג לו, לפחד עליו. להציל אותו כשהוא צריך. זה אומר לוותר למענו ולהילחם בשבילו. זה אומר לרצות לישון איתו בלילה ולקום בבוקר. לחייך כמו ילדה שקיבלה את הבובה הכי יפה שבחנות בגלל שהוא חייך אליך. זה הפרפרים והגן חיות שיש לך בבטן כשהוא לידך, כשהוא נוגע בידך. כשהוא לטף אותך. כשהנשימות שלו על שפתייך או צווארך ואת מתענגת עליהם כאילו זה השיא של חייך, שהוא מחבק אותך וזה מקום המפלט שלך.זה אהבה, לדעתי." אמרתי בשקט והייל הניחה את ידה על זרועי.
"את קיטשית מגעילה," היא קבעה בחיוך וחיבקה אותי חיבוק קטן. מוריאן הנהנה בראשה, כאילו הסכימה עם דבריי.

נקודת מבט ריאל:
"תמסור את הכדור ריאל! אתה לא לבד על המגרש!" ראובן צעק אך התעלמתי ממנו, בעטתי בכל כוחי לשער. נכנס.
"בפעם הבאה לא יהיה לך מזל בן סימון," ראובן צעק והנהנתי בראשי, נכנסתי במסדרון הארוך. הרצון היחיד שלי כרגע זה ללכת הביתה, לשתות טיפה ולישון.

"מה יש ריאל? אתה כבר שבוע לא מפוקס. רץ לבד על המגרש כאילו זה של אבא שלך. אתה מגיע ראשון לראיונות, מה שבחיים לא עשית." עומר שאל והתקדם אליי. עצרתי ליד המכונית החדשה שקניתי, מצאתי את עצמי קונה דברים, גם כאלה שמעולם לא היה לי צורך בהם. הגעתי למגרש גם כשלא היה אימון, להתאמן יותר לחשוב פחות.
"הבחורה, היא המשיכה הלאה ואני עדיין פה, מחכה לה." מלמלתי מספיק חזק כדי שהוא ישמע גם.
"דפוק." סינן בין שיניו והבטתי בו בפליאה, מעולם לאף אחד לא היה האומץ לומר את דעתו עליי, פחדו מזוהר וראובן. שנאתי את זה, אנשים היו צבועים אלי גם כשטעיתי.
"אתה דפוק, אל תסתכל עלי, מעולם לא אמרתי דבר כי לא הכרתי אותך. בשבוע הזה הכרתי גבר, אבל עכשיו אתה פחדן. בורח עם הזנב בין הרגליים ונותן לאיזה אחד לקחת את האושר שלך. אתה לא אגואיסטי ריאל. אבל תלמד, כשזה נוגע לאושר שלך מותר לך. באהבה אין חוקים, תשתמש בכל הקלפים שלך, בכל הכוח שלך. היא האישה שלך? אז תתאפס. אל תהיה אפס." עומר אמר ועקף אותי, כתפו התנגשה בשלי כשעבר.
"לך על זה ריאל. מקסימום נעשה לך חגיגה כל כך גדולה שלא תזכור את שמה, אבל תנסה קודם להילחם, אל תפסיד לפני שניסית, אתה תשנא את עצמך יותר." עומר אמר והנהנתי בראשי בשביל עצמי, למרות שלא ראה.
"מעולם לא הייתי פחדן, גם אני מכיר את הרחוב ולי יש משהו שלו אין, יש לי את הלב שלה." אמרתי ונכנסתי למכונית, נוסע לאדם היחיד שיכול לעזור לי הכי הרבה, קלאודיה.

"איך אני מחזיר אותה אליי?" שאלתי וטרקתי את דלת הכניסה של קלאודיה. נערה בעלת שיער אגוז ארוך ישבה מולה. הבטתי בהן והתרחקתי אחורה כדי לצאת.
"זאת הייל, היא חברה של דיאן. היא תעזור לך." קלאודיה אמרה וחייכתי אליהן, התקדמתי והתיישבתי ליד הייל המדוברת.

נקודת מבט דיאן:
"אני מרגיש אליך משהו," ברק מלמל וליטף את שיערי, ראשי היה מונח על כתפו ומזה הרבה זמן הבית היה שקט. הבנים היו בחוץ, הייל נעלמה ומוריאן הסתגרה בחדר ולא דיברה עם איש, היחיד שאיתו דיברה היה ברק.
"גם אני מרגישה משהו, שהמטבח קורא לך. אני רעבה." התלוננתי והנחתי יד על בטני שזעקה לאוכל. המחשבות היחידות שעוברות בראשי הן על ריאל ואם יש לו מישהי חדשה.

"יש לו מישהי," הייל נכנסה לחדרי בפתאומיות והביטה בברק ששכב על ידי. היא פערה את עינייב כאילו פלטה משהו לא במקום וחייכה חיוך רשלני.
"למי?" ברק שאל והבטתי בשניהם, הייל התאפסה מהר ועברה למבט האדיש, היא גיחכה וגילגלה בעינייה. ברק התעצבן וקם מהמיטה, שנאתי שהוא עושה את האדם שהוא לא. כאילו פחד שמישהו יפגע בו.
"דברי," ברק אמר והביט בה בכעס, כעס שהכרתי מילדותי.
"לא עניינך." אמרה והדגישה כל אות ואות, כאילו אמרה לילד מפגר.
"לך," אמרתי והנחתי את ידי על ברק שהתעצבן יותר מהניסיון להרגיע אותו. הבטתי בו, מחכה שיצא החוצה.
"זה לא נגמר כאן." אמר ויצא מחוץ לחדרי. הייל סגרה את החדר לאחר שבדקה שברק באמת יצא מהטווח שמיעה והביטה בי.
"ריאל, יש לו חברה." אמרה והפילה עליי את הפצצה.


תגובות (3)

אוייי כל כך התגעגעתי לכתיבה שלך ❤️

12/05/2015 21:33

וואו ! הרבה זמן שהטלפון לא היה אצלי!

12/05/2015 22:48

תמשיכי זה מדהים

13/05/2015 15:00
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך