lost- פרק 18

הפרק מוקדש לסוואגית סלינטור, סוואגית, אני מציעה לך נישואים להיות אישתי השישית, שוב ללא ידיעתה של פיר, אחרי זה אני מקבלת צעקות שאולי אני בוגדת. אני לא בוגדת פשוט אני נשואה לעוד מותר לי, אני מקווה. אז סוואגית מקווה שתאהבי את הפרק, בדיוק כמו כל שאר הבנות שאני מקווה.
אגב, אני מאחלת מלא בהצלחה למשי ולי שיש לנו בגרות מחר, והרבה בהצלחה לכל אלה שיש להן מחר בגרות נסיכות בהצלחה אני מאמינה בכן!♥
מקווה שתאהבו את הפרק, תהנו♥

נקודת מבט דיאן:
"זה הרגיש כל כך, אמיתי." אמרתי בשקט וחיבקתי את רגליי. פחדתי לקום מהמיטה, פחדתי לצאת מהחדר, פחדתי לראות את הסיוט שרדף אותי כל הלילה מתגשם.
"היי, תסבירי לי. מה חלמת?" תיאה שאלה והניחה את ידה על ברכי. הייל ישבה לידי וליטפה את שיערי ברכות, מוריאן נשארה בחוץ, לטפל בברק שהתעצבן שלא הסכמתי לראותו.
"הייתי במקום חשוך, היו שני שבילים שזהרו, בסוף כל שביל אחד מהם עמד. ריאל בצד אחד וברק בצד שני." אמרתי ונשמתי נשימה קצרה, שיחזרתי את החלום במוחי, הוא נחרט בו.
"הם אמרו שהם לא מסוגלים יותר, שהם רוצים שאני אבחר אחד והשני," אמרתי והנהנתי בראשי.
"ימות," הייל אמרה והנהנתי בראשי. אחד מהם רצה והסכים למות כי אני לא שלו.
החלום הזה עורר בי פחדים על ריאל.
בשניה שהתעוררתי בצעקה הייל נכנסה וסיפרתי לה, היא רצה לריאל, לבדוק שהוא בסדר כמו שביקשתי. הוא היה בסדר, לפני מה שהבנתי חבר שלו איתו, עומר, אחד השחקנים.
"במי בחרת?" תיאה שאלה ועיניי התמלאו בדמעות.
"בברק, הוא הכי דומה לי. אנחנו אותו הדבר וכשהוא הרים את הסכין ונתן לריאל, ריאל הניף את הסכין ושניה לאחר מכן נפל. הלב שלי נשבר לרסיסים.
אני לא מסוגלת לבחור ביניהם. התאהבתי בהם בגלל מי שהם, לא יכול להיות שאני אפגע באחד או אאבד אחד מהם. אני לא יכולה פשוט." מלמלתי בשקט וחיבקתי את הייל.

נקודת מבט ריאל:
"מי הייתה פה קודם?" עומר שאל ולקח את כוס הקפה שקניתי לו בחנות שבהמשך הרחוב, הוא לגם ממנו לגימה, פניו התעקמו כנראה מכווית לשון, הוא נשם נשימה וקירב את שפתיו שנית אל הכוס.
"הייל, חברה של האקסית לא אקסית שלי." אמרתמ בגיחוך ושתיתי את המעט קפה שנשאר בכוס שלי.
"נראית טוב?" עומר שאל והנהנתי. היא יפה, אבל, אני לא מסוגל להתאהב או לחשוב על מישהי אחרת חוץ ממנה. הפעם הראשונה שלה, חשבתי שזה יהיה איתי. דפוק.
"תסדר לי?" שאל והנדתי לשלילה, לא נותן לו לפגוע באישה היחידה שמנסה להציל את הלב שלי ולתת אותו לזאת שבאמת יכולה לרפא.
"אתה יודע לדבר מידי פעם?" שאלתי וגיחכתי מעט.
"אני מתחיל לדבר, תסיים את הקפה. הולכים לטיול." אמרתי וקמתי מהכיסא, פתחתי את הרשת ונכנסתי לסלון, הכל פה שונה בלעדיה, כאילו אני מכיר את הבית בכל פעם מחדש, בכאב. בזכרון של מה שקרה כשהיא הייתה ומה בלעדיה.

"אחי, לא מת על המקומות האלה." עומר התלונן, הבנתי אותו, ילד שמנת שגדל לגבר שמנת. הרחוב, השכונה, לא מקום בשבילו, הגיע הזמן לתרום למקום שלי.
"דין!" צעקתי והתקרבתי אליו, טפחתי על שכמו והנהנתי לשלום לאחותו הקטנה, אליה.

"תלמד, אין כמו בבית!" עומר צעק וחיבק את הספה.
"תינוק," סיננתי ופתחתי את דלת המקרר, הוצאתי בקבוק קולה ומזגתי מעט לשני כוסות.
"קח, תשתה. יעזור לך לשכוח שעזרת בשכונה ולא בזבזת כסף על השמלה המכוערת של חברה שלך." אמרתי והתיישבתי בספה השניה, הוא הנהן ושתה את כל תכולת הכוס. לעזור לדין וכולם היה מיוחד, שונה. חלק בתוכי התעורר, נזכר איך זה להיות רעב. הזמנתי פיצות וחילקנו בין הילדים, אחרי זה אני ועומר הלכנו לקנות להם מעט בגדים וכלי כתיבה שילמדו מדין. הוא היחיד שלמד בבית הספר, אבל הוא לא מוכן ללכת לבית ספר ולהוציא כסף מהשכונה, למרות שכולם רוצים שילך, שישכיל. כשהצעתי לשלם את שכר הלימוד הוא כמעט והרג אותי במכות ודרש שלא הציע שוב.
אחרי הכל, הגאווה שלנו מעל הכל.

נקודת מבט דיאן:
"היי," ברק שאל והתיישב על הספה לידי, התרחקתי מעט כשהרגשתי שהוא קרוב מידי. אי אפשר להאשים אותו בחלום שלי, הוא לא אשם. אני אשמה. אבל החלום הפסיד אותי עד כאב.
"לא תספרי לי מה קרה בלילה? למה צעקת ככה? ממה פחדת? ממה את מפחדת?" שאל והניח את ידו על כתפי. הוא דאג, שמעתי זאת בקולו, הוא פחד. אור אמר שהוא שבר כל דבר שהיה בהישג ידו.
"סתם, סיוט." אמרתי בשקט וקמתי מהספה, הושטתי את ידי וחייכתי אליו.
"בוא נלך לטייל." אמרתי והוא הנהן לחיוב, הוא תפס בידי וקם מהספה.

"מה זה המקום הזה?" ברק שאל והביט בכל העצים, בדשא הירוק שהקיף את המקום, ביופי של הגיא.
"המקום שלי, עכשיו הוא של שנינו." אמרתי וניתקתי את ידי מאחיזתו. התרחקתי מעט והחלתי לרוץ לעבר אחד העצים הגבוהים.
"תפסתי," קרא וכרך את ידיו סביב בטני, בוא סובב את גופי, פניו הוא כנגד פניי.
"תפסתי אותך, אני תמיד אתפוס אותך." אמר בשקט ונישק את אפי.
"אני אוהב אותך." אמר ונישק את אפי, הוא החל לזוז מצד לצד, כאילו עמד לאבד את שיווי המשקל שלו.
"אני אוהבת," החלתי לומר ונפלתי על הדשא. ברק נשכב וצחק, לא יכל לעצור את צחוקו.
"לקחתי בחזרה, שונאת אותך." אמרתי ונתתי סטירה לחזהו.
"אני אוהב אותך יותר." אמר ונשק לשפתיי.