lost- פרק 19
אז ככה, אני יודעת שלהרבה ילדים יש בגרות ביום חמישי, אז אני מאחלת לכם הרבה בהצלחה למי שיש! אני יודעת שתצליחו!
דבר שני, הפרק מוקדש לרונצ'ה, אחותי הקטנה, זאת שאני הולכת לראות ביום שישי בעזרת השם.
דבר שלישי, אני מתנצלת מראש על הפרק כי אני במחסום כתיבה ובנוסף יש לי בעיה כרגע שלא כל כך נותת לי לכתוב אבל אני אנסה לכתוב יותר,מבטיחה.
מקווה שתאהבו את הפרק..♥
נקודת מבט ריאל:
"עצרי." אמרתי והבטתי בעינייה, עיניה העצובות, ראו שהיא בכתה.
"מה? גם אתה התאהבת בה?" אליה שאלה והנהנתי בראשי, לא יכולתי לשקר לה. דין התקרב כשידיו היו מאלורי ראשו, ראו שהוא היה אבוד עצות. השתגע. אני מכיר את התחושה, לראות מישהי שאתה אוהב בזרועותיו של אחר.
"ריאל, תבדוק לי מי זה. יש לך ידידה שם נכון?" שאל והנהנתי.
"הייל," אמרתי את שמה והוא חייך.
"תשאל אותה על תיאה. מי זה ולמה הוא מחבק אותה ככה." דין אמר והתקרב אל אחד הצריפים החדשים.
"למה אתה לא שואל?" שאלתי והוא נעצר.
"כי לי אסור להתקרב יותר מידי. חתולה רגילה לא תוקפת אבל חתולה כמו תיאה, שולפת ציפורניים מהר. תיזהר ממנה היא מסוכנת." אמר ונכנס אל הצריף הרעוע. הוא תמיד חלם לעשות קעקוע, עד היום לא היה בטוח בעצמו.
היום הוא בטוח.
"נו," אמרתי בחיוך והנחתי את ידי על כתפו.
"אל תיגע מפגר, זה שורף עדיין." אמר וליטף את כתפו. נמר.
"למה נמר אחי?" שאלתי והבטתי בו, הוא היה רציני, ממוקד.
"נמר שונא זאבים, נמר דומה לחתול. הוא ההתפתחות שלו בסופו של דבר כמו שאתה אמרת לי. אז נמר הוא אני. אני אלחם על מה שעושה לי טוב כמו נמר שנלחם על הנמרה שלו," אמר ונכנס למכונית שלי.
בפעם הראשונה הוא ואליה באים אלי הבייתה. אליה לא מרגישה טוב אז כולם תמכו בזה שהם יבואו אליי לכמה ימים.
נקודת מבט דיאן:
"די!" תיאה צעקה ונכנסה לחדרי. היא ואושר התחברו מהר. אהבתי את הרעיון שכל אחד יכול לקרוא לעצמו על שם שרצה או איפיין אותו. אושר למשל תמיד חיפש את האושר הפרטי שלו, שגרם לו לחייך ואני די בטוחה שעכשיו הוא מצא את זה, אצל תיאה.
אני קרה כקרח, אז רציתי אייס. מיוחד.
הייל עושה לאנשים את המוות בהתחלה אז זה הפירוש שלה.
אור בהתחלה היה עיוור, עד שעמותה אחת מצאה אותו, הוא סיפר להם סיפור שהוא בן של שגריר אחד בארץ אבל בגלל שהוא לא רואה אז אבא שלו בטח יתעצבן ומהר עשו לו ניתוח שבמזל החזירו לו את מאור עיניו, האור.
היחיד שאין לו פירוש זה ברק.
למען האמת יש סיבה לשם שלו, יש שניים. הסיבה הראשונה שהוא היחיד שהכיר את הוריו מספיק זמן, הם נתנו לו את השם הזה ואילו הסיבה השנייה ההורים שלו נסעו לחגוג עוד שנה של נישואים בלילה גשום והזכר האחרון שלו מאותו הלילה זה ברקים. וכשהברקים נעלמו הודיעו לו שהוריו היו מעורבים בתאונה חזותית.
"אני נשבעת לך אושר אני אשרוט אותך!" צעקה לרגע בחיוך. נראה שכל הכאב נשכח ממנה.
"קחי," אמרתי וגררתי אליה את הכיסא הקטן, היא קירבה אותו לדלת והתיישבה. היא הייתה מאושרת ראו זאת. היום היא לקחה אותנו לראות את השכונה שלה, ברק ראה חברים מעברו, וגם ידידות. אבל כשהתחלתי להתרחק הוא בא אליי ישר.
משום מה, הוא פחד להשאיר אותי שם לבד. הוא פחד להיות שם לבד, כשאני לא אוחזת בידו.
"את יודעת? תמיד חלמתי על משפחה כזאת, אצלנו זה לא היה ככה. הבנים היו אומרים את דעתם, דין היה מחליט ולנו לא היה זכות דיבור. בשום דבר.
אולי רק לאליה וגם זה מידי פעם כשלדין היה כוח להקשיב. זאת הסיבה שמעולם לא הייתה לו מישהי רצינית, הוא לא יודע להקשיב," אמרה והניחה את ראשה על הדלת שנרגעה מהניסיון של אושר לפתוח אותה.
"ו," הבטתי בה מחכה להמשך.
"אושר? לא יודע. כיף לי איתו פשוט. אין מה לספר או לומר.
אין מה להרחיב, ביומיים האלו פה, הוא דאג לי. הוא סיפר לי על אחותו הקטנה, היא מתה נכון?" שאלה והנהנתי בשקט.
"כל השכונה בכתה עליה, היא הייתה תינוקת, למען האמת, הוא אימץ אותה אליו כשמצא אותה זרוקה בפתח השכונה, הוא החליט שהיא אחותו. הוא שמר עליה, זרק מוצרי תינוקות, עשה הכל, הוא היה קופא מקור אבל העיקר שלה יהיה חם. שלה יהיה נוח. הייתה לה מיטתה, הוא בנה לה אותה.
ילד בן עשר בנה לה מיטה, מכמה מסמרים חלומים ועצים. אבל היא הייתה חזקה ויציבה יותר ממיטות רגילות.
אבל לא כל דבר נשאר לנצח.
הקיץ התחלף לקור, אני זוכרת את זה כי זה היה התקופה שהזקן שלנו התחיל לחלות וגם אז, המשיך לעזור לאושר עם אחותו. בלילה הגשום ביותר אחותו קפאה למוות.
אושר ניסה להחיות אותה, במשך כמעט חודש.
עד שהזקן הורה לו להניח לה והבטיח שהם יקברו אותה ביחד. וכך היה הוא עזר לו למצוא חלקת אדמה טובה והם קברו אותה שם, היא הייתה נסיכה, פרינססה, זה היה השם שלה כאן. עינייה הכחולות ושיערה הבלונדיני הקצר. שפתיה היו מלאות והיא אהבה לחייך, בעיקר כשאושר היה בסביבה.
היא הייתה מהופנטת ממנו, בדיוק כמוך." אמרתי בשקט והיא צחקה.
"נשמעת ילדה מעניינת מאוד." אמרה בחיוך והשפילה את ראשה.
"הייתי רוצה להכיר אותה, לתת לו להבין שיש לו סיכוי להיות מאושר, לא רק בגלל הנסיכה הקטנה, למרות שהמוות שלה שבר אותו, ראיתי את זה בעיניו כשהוא דיבר עליה.
הוא מדהים. מגיע לו למצוא את האושר שלו," אמרה וקמה מהכיסא, היא התיישבה על המיטה והניחה את ידה על בטני.
"את יודעת מה אומרים? גנבת שילמת," אמרה והבטתי בה בעיניים פעורות.
"תסתמי!" צעקתי וזרקתי עליה את הכרית שכמעט וכל הנוצות יצאו ממנה.
"הם הלכו," הייל אמרה ונשכבה לידי על המיטה.
"ממש לא נוח לי." התלוננתי וניסיתי לזוז מעט במחנק שהצטבר במיטה. הייל מצד אחד ותיאה מהצד השני, מוריאן נשכבה על סוף המזרון כדי לא ליפול בלילה בגלל אחת מאיתנו.
"בעיה שלך." הייל אמרה ודחפה אותי מעט.
"הייל אני אפול!" תיאה צעקה ותפסה בי.
"תפלי לבד, מה אני עשיתי שאני צריכה ליפול?!" צעקתי עליה ושיחררתי את ידיה ממני, מוריאן התיישבה והביטה בנו כאילו היינו סרט קומדיה.
"חברות ממש," תיאה אמרה וקמה מהריצפה.
"כן, היא נפלה," הייל אמרה בחיוך.
"אם תשרדי את הלילה הזה פה, את תשרדי הכל." אמרתי בחיוך והרמתי את השמיכה, תיאה נכנסה אל המיטה והחזיקה בידי מהפחד ליפול שוב מהמיטה.
"הם יהיו בסדר נכון? לא יתפסו אותם נכון?" תיאה שאלה וחשש התגנב לקולה.
"הם יהיו בסדר, הם לא נתפסים אף פעם."
תגובות (1)
האמת שלא הבנתי כלום, כאילו את כל הקטעים האלו, כי זה לא ממש קשור לפרק הקודם. אבל עדיין אהבתי תמשיכייי