Lost- פרק 26

•נקודת מבט ריאל•
"אתה מתכוון להציע לה נישואים? אתם מכירים עוד מעט שנה וחצי לא?" עומר שאל והנהנתי בראשי, היא הייתה מדהימה, שנה וחצי ששברה אותי לשלוש אנשים, לפני שהכרתי אותה, בהתחלה והיום.
"אני רוצה, היא לא מאמינה בזה, היא לא חושבת שצריך לחתום על חתיכת נייר כדי להפוך את האהבה הזאת לאמיתית, היא חושבת שהנייר לא משקף את האהבה וזה לא מה שכובל אותנו אחד לשניה," אמרתי וחזרתי על דבריה.
"בהחלט נערה חכמה," עומר אמר ולגם מכוס השתייה שלו.
"אישה, והיא שלי." אמרתי בחיוך והבטתי בה ובבנות רבות עם הקמח במטבח.
"הלך המטבח, היום הכל שם קמח." עומר אמר בחיוך והביט בהייל שנבהלה מהצעקה של תיאה.
"אל תדאג, דיאן לא תיתן להן לברוח בלי לעזור לה." אמרתי והבטתי בה כשהיא מנידה בראשה ושיערה מתפרע מקמח. שיערה האדמוני שהפך בכמה רגעים פשוטים ללבן.

"טעים?" דיאן שאלה והתיישבה על הכיסא, היא הביטה בי בחיוך וציפיה לתשובה. נגסתי בחתיכת הפיצה שדיאן חתכה למעני וחייכתי אליה.
"טעים," אמרתי בחיוך ופניה התרככו ברוגע, היא הניחה את ידה על בטנה ונגסה בחתיכה שלה, שפתיה התאדמו מעט מרוטב הפיצה המתוק, מה שגרם לה לחייך ולנקות את שפתייה בעדינות.
"ילדה קטנה," מלמלתי וקמתי מהכיסא, התקדמתי לעברה ורכנתי אליה, ליקקתי את אצבעי וניקתי את הרוטב מפניה.
"זקן," הקניטה אותי בצחקוק קל, אם לא הייתי יודע שהיא אישה, מעולם לא הייתי חושב שהיא מבוגרת, אלא ילדה קטנה שלא מוכנה להתבגר.
"סיימת זקן?" תיאה שאלה בהתגרות וחייכה חיוך אל דיאן. שהתרפסה על הספה הבינונית אשר בסלון. היא הרימה את רגליה והשעינה את ראשה על הכרית. גופה היה בגודל הספה הבינונית, היא קיפלה מעט את רגליה ועברה לתנוחת עובר.
"היא עייפה, היא מקיאה הרבה בגלל הבחילות, אל תעיר אותה," תיאה אמרה באזהרה והפנתה אצבע מאשימה כשראתה שאני הולך לשכב על ידה.
"איזה בחילות?" שאלתי בחוסר הבנה, לא מודע בכלל למתרחש או לבחילות של דיאן.
כן, היא אוכלת פחות ויש לה שגעונות מוזרים אבל זה תמיד היה.
"כלום, לא הייתי צריכה לומר דבר, פשוט. תניח לה." אמרה ופנתה אל המטבח ביחד עם כל הכלים.

נכנסתי אל החדר והנחתי את המגבת הרטובה על הכיסא בחדר. פתחתי את המגירה השנייה וחיפשתי את הדורדוראנט החדש שלי.
לאחר מכן, פתחתי את המגירה השניה, אבל במקום דורדוראנט מצאתי מכתב, מכתב לבן מבית החולים.

•נקודת מבט דיאן•
"הוא כל כך מציע לך נישואים כשהוא יגלה את האמת." אמרה אליה בחיוך וקפצה ממקום למקום במטבח, תיאה ואליה לא נתנו לי לעשות דבר, אפילו לא כלים, הן חושבות שזה יכול להזיק לי.
"אני בסך הכל בשבוע השני שלי, תפסיקו. מישהו עוד ישמע אותכן, ויותר גרוע, אתן חושבות שבגלל הריון מסריח אי אפשר לעשות דבר, זה לא נכון. יש נשים שעובדות במשך כל יום בחייהן, אפילו בחודש התשיעי שלהן, מנקות, מבשלות, מסדרות וקונות את הקניות הבייתה. ואתן? לעשות כלים לא נותנות לי," אמרתי באנחה ועצבים כאחד, בבית שלי מתייחסים אליי כאל ילדה קטנה, שלא יכולה לעשות כלום בגלל כאב בטן.
"ואם יכאב לך פתאום? לא. לא. לא. את לא זזה," אליה אמרה וניגבה את הצלחת האחרונה שעוד הייתה רטובה, הן הבריקו את המטבח, לא היה זכר לכל הקמח מהצהריים, או לפיצות שאפינו בתנור לפי מתכון שעומר עזר לנו למצוא באינטרנט.
"ואם הוא יציע? את תסכימי?" שאלה תיאה בחיוך והתיישבה מולי עם שתי כוסות שתייה מתוקה.
"אני לא מאמינה בזה, הנייר לא יבטא את האהבה אליו, הנייר לא יהיה הסיבה שאנחנו ביחד לנצח, הסיבה היא אהבה ואהבה לא צריך להוכיח כך, להפך. צריך להישאר ביחד למרות שאין את הנייר או הטבעת הזאת על היד." אמרתי ולגמתי מן הכוס.
"אבל, ריאל כן מאמין, בתור חבורה, כולנו כמעט גדלנו ברחוב, חוץ מעומר. בשביל ריאל, הנייר הזה, מסמן חוזק, שייכות, הבטחה שלא תעלמי בבוקר." אליה אמרה והביטה בי בעיניים רכות ותמימות.

*
"יש לי רעיון," ריאל אמר לפתע והתרומם מהמיטה, הוא פשט את חולצתו והוציא כפתור אחד מהחולצה.
"היה לך חלום רע נכון? תשלמי לי חמישה שקלים וזה שלך, הוא יביא לך מזל טוב." אמר ריאל בחיוך והבטתי בו.
"למה לי לקנות?" שאלתי בהתגרות, למרות שידעתי שאני אקנה את זה, אני זקוקה כרגע לחלום טוב. לפחות אחד.
"יש לך סיוטים, כל לילה, גם הלילה התעוררת מהסיוט, שמעתי אותך צועקת. זה יביא אלייך את החלומות הטובים, ואת הרעים יזרוק מהחלון, כמו מגן." ריאל אמר בחיוך וקירב את הכפתור אליי. כאילו ניסה לפתות אותי בעזרתו.
"ואם הוא לא יעבוד?" שאלתי וקיווצתי את עיניי.
"תקבלי חדש, יש לי ארון שלם." ריאל אמר ומשך בכתפיו.
*

"תעזוב את זה כבר," אליה צעקה ונכנסה אל הרכב, היא הביטה בברק שעמד באמצע הרחוב ולא ידע מה לעשות עם עצמו, הבטתי בה, ראו את סערת הרגשות בעיניה. היא אהבה אותו אבל כאב לה משהו, היא נפגעה.
"את רוצה לדבר על זה?" שאלתי והבטתי בה דרך המראה, היא הנידה לשלילה ונאנחתי מעט, נותת לה זמן לעצמה.
"אל תהיו לי עצובות," מלמלתי בשקט והבטתי בתיאה שהניחה את ראשה על המראה, היא עצמה את עיניה ומשכה בכתפייה.

"הגענו," אמרתי בשקט והבטתי באליה שנרדמה במושב האחורי, תיאה הביטה בקניון הגדול בחיוך ושיחררה את נעילתה של החגורה, היא פתחה את דלת המכונית ויצאה החוצה, היא פתחה את הדלת האחורית והעירה בעדינות את אליה.