Lost- פרק 27

אני חושבת שזה באיחור די גדול, אני בטוחה למען האמת, אבל קודם כל אני מאחלת לכולכם שנה טובה, הצלחה בלימודים או בכל דבר אשר תעסקו בו, שתגשימו חלומות ותצליחו בכל, שתהנו מכל רגע ורגע, שהשנה תהיה מלאת הפתעות מפתיעות לטובה ושתהיו מאושרים בסך הכל.
ובנוסף, חג שמח יפים♥

•נקודת מבט דיאן•
"שלום," צעקתי ונכנסתי אל תוך הבית החמים והמוכר. ריאל הביט בי בחיוך והמשיך לאכול מהשניצל שקרוב לוודאי חימם לעצמו במיקרוגל. התקדמתי אליו ונישקתי את לחיו, העברתי את ידי על קו שפתיו וניקיתי את הקטשופ שליכלך אותו מעט. הוא גיחך והמשיך לאכול כמו ברברי, כאילו מעולם לא ראה אוכל.
"אני צריכה לספר לך משהו, וזה ודאי." אמרתי בחשש והתיישבתי מולו, הוא הניח את בגט השניצל על הצלחת והביט בי בציפיה.
"אני בהריון,"
"נפיל אותו." אמר ומשך בכתפיו, הרים את השניצל והתחיל לאכול כאילו לא בישרתי לו כרגע שעוד להיות לו ילד או ילדה ממני.
"ריאל, אני בהריון. יש לי חיים בתוך הרחם, אתה בכלל מקשיב?!" צעקתי בעצבים.
"תתעצבני בשקט, את מפילה אותו."
"אתה משוגע אם אתה חושב שאני אהרוג את הילד שלי." אמרתי בכאב ומשכתי באפי, קמתי מהכיסא ולקחתי את התיק הקטן שלי שיש בו הכל, כסף, פלאפון ומטען נייד קטן, התקדמתי לעבר הדלת ויצאתי ממנה. לא משנה מה הסיבה שלו לשנאה הזאת, לא משנה כמה אני אבין אותו, אני לא אהרוג את הילד שלי.

"תיאה, אליה," צעקתי ברחבת הבית של הזאבים, למרות שהזאבים והחתולים חברו להיות להקה אחת גדולה ולמען האמת, זה יותר משתלם להם.
"דיאן," קולו המוכר והגברי של ברק נשמע והסתובבתי, הבטתי בגבר החסון והמדהים ששמר עלי זמן רב.
"הכל טוב?" ברק שאל וסרק את עיניי כאילו חיפש תשובה שם ולא בין דבריי.
"אני צריכה מקום לגור בו, לתקופה מסויימת, רבתי עם ריאל והכל השתבש," מלמלתי בשקט, החסרתי פרטים רבים, ובעיקר את הפרט החשוב ביותר, ההריון שלי.
"ביתי זה ביתך, את יכולה לישון פה לנצח, את בכלל לא צריכה לשאול, החדר שלך עדיין שלך," אמר בחיוך ונשק למצחי. הוא עקף אותי ונכנס אל הלובי, ומשם התקדם לסלון. כאילו הכל רגיל פה. צעקותייה של תיאה נשמעו ולאחר מכן צעקתו של אור שתפסיק להציק לו בזמן שהוא מנסה להקשיב לרדיו, שעוד לפי רצונו.
"די, היי," תיאה קפצה לפניי והביטה בי בחיוך, שפתיי התעגלו מעט לחיוך והתקדמתי לקראתה, חיבקתי אותה והבטתי בה, היא הייתה קופצנית וחייכנית מתמיד. למרות מה שכולם חושבים, הצלחנו להתגבר על זה שהייתי עם ברק, או על הזוגיות שלי איתו, להפך, אנחנו משתמשות בזה נגדו בריבים איתו.

"ברוך אתה אדוני, מקדש השבת, אמן." ברק אמר ולגם מכוס היין שקניתי לשבת, אני ישנה כאן כבר שבוע, שבוע של רכילות מצד השכונות שנפרדנו סופית, שבוע של שמועות שבנות מהשכונות נכנסות ויוצאות ממיטתו של ריאל ללא הפסק. אבל אני יודעת את האמת, עומר סיפר לי, ריאל שותה, בכמויות, הוא מודאג ועוד יותר מהרגיל מסיבה שלא סיפר לו.

"את רוצה לספר לנו ולגאול אותנו מייסורינו הקשים מאוד?" תיאה שאלה והתיישבה מולי, לידה התיישבה אליה ביחד עם צלחת שוקולדים גדולה שקנתה מכספו של ברק, עוד כסף שקרוב לוודאי נגנב ונשאר לדברים הקטנים- למותרות.
"זוכרות את השבועיים האחרונים? ההקאות? הבחילות? המצבי רוח? כל הדברים הקטנים האלה?" שאלתי בחשש, פחדתי מהתגובה שלהן ושל כולם, תמיד הייתי הקשוחה, המודל לחיקוי לבנות שלא רוצות להתדרדר לזנות או לסמים, ולהיות הראשונה שתכנס להריון לא מנישואים, פה זה אפילו סמל לבושה.
"ידעתי, את חולה בשפעת!" אליה אמרה והצביעה לכיווני, היא הייתה מאושרת מהמחשבה שהיא צודקת.
"אם את קוראת לילד שפעת, אז כן." אמרתי בנשימה אחת והנחתי את ידיי על בטני, כאילו שניסיתי לחבק אותה.
"את בהריון," תיאה אמרה ונשמה עמוק, היא גיחכה גיחוך קטן והביטה בי, שפתייה התעגלו מעט כלפיי מעלה ולבסוף חייכו חיוך גדול.
"כן, אני בהריון." אישרתי זאת ומשכתי באפי.
"רגע, אז ריאל לא מוכן לקבל את זה? למה? כי הוא צעיר? גם את, ואת זאת שסוחבת את התינוק." תיאה אמרה בניסיון להבין את ריאל, הנדתי בראשי והבטתי בה.
"את מפילה אותו, ברור?" תיאה צעקה ויצאה מחדרי, היא נסערת, כמו רוח הוריקן. לא מסכימה להקשיב ומוכנה להרוס ולהרוג כל דבר שיהיה לידה, או ינסה לעצור אותה. היא נעמדה במרכז הסלון ונרגעה מעט, התקדמתי לכיוונה, מחפשת בעיניי את הסיבה לרוגע שלה. ריאל.
"אני מבין שסיפרת לה," ריאל אמר וקם מהספה, ברק ישב עדיין על הספה, ידיו היו מונחות על ברכיו, הוא היה נראה מהורהר, הוא לא בטוח בעצמו ובתוכו מתחוללת סערת רגשות, הוא תמיד היה נראה כל כך שקוע כשהוא עצבני.
"תנסו להבין, אני מתחננת, זה הילד שלי." אמרתי ועיניי התמלאו בדמעות, הבאתי בכל אחד ואחד מהם, לא יכולתי להפסיק לנסות לנסח את הנאום הכה מרגש שיגרום להם להזיל דמעה ולהסכים לזה, למרות שידעתי שזה לא יקרה.
"תעזבו אותה מפגרים! זה הילד שלה ושלך ריאל! הוא בשר מבשרך, דם מדמך. הוא הבן שלכם או הבת שלכם. זה התוצאה של האהבה שלכם, זה ההוכחה שלכם לעולם. היא מוכנה לעשות הכל למענך! ואתה מוותר על ההוכחה הזאת כזה מהר!" אליה צעקה ונעמדה לפניי, מגנה עליי ועל התינוק שברחמי.
"אליה.." מלמלתי בשקט והבטתי בה נלחמת על התינוק שלי. ברק עדיין ישב, חשב לעומתו ריאל היה נחוש להרוג אותו.
"די," אמרתי ועקפתי את אליה. הרמתי את התיק שנפל במהלך הזמן שרצתי אחרי תיאה, תיכננתי לנסוע אחרי הארוחה לריאל ולספר לו את התוכנית שלי, שנתחתן, נהיה ביחד עד הרגע האחרון שאפשר להפיל, ואז לתת לו את ההזדמנות לשנות את ההחלטה שלו, להציל את התינוק שלנו ואותנו.
הוצאתי את הקופסאות האדומות והנחתי על השולחן האפור שבסלון, הוא הביט בהם, בדיוק כמו ברק.
"אני והתינוק הזה, באים ביחד, כעסקת חבילה. אנחנו פה, כדי להציע לך חיים חדשים ביחד, ללמד את שנינו להיות הורים, להיות זוג, להיות נשואים לנצח, לא לוותר, להילחם ולא לתת לנו ללכת לאיבוד בחשכה. אני מציעה לך נישואים ריאל. אבל בתנאי שתקבל את הילד שלנו, בן או בת. תקבל את שנינו, לפחות תחשוב על זה. תנסה." מלמלתי בשקט, ברק הביט בי בפעם הראשונה לערב וחייך חיוך קטן. הוא מצמץ בעיניו פעם אחת, מסמן לי שזאת הדרך הנכונה.
"אני מבין שלא סיפרת להם," ריאל אמר בגיחוך, גיחוך שנכנס וחדר לי ללב. כי אני היחידה שידעה למה ריאל שונא את הילד הזה כל כך. ילד שעוד לא יצא.
"תבינו, אם גברת דיאן תלד את הדבר הזה שבבטן שלה, גורלה יחרץ, בדיוק כמו של אמא שלה. זה מחלה גנטית," ריאל אמר והשנאה נראית בעיניו.
"ריאל די," מלמלתי בשקט ונתתי לדמעות לזלוג מעיניי, נתתי להן חיים.
"אם דיאן תלד, היא תמות!" הוא צעק צעקה גדולה, הכל נעצר מבחינתי, הכל. כולם הביטו בי, פעורי פה, מתקשים לעכל את זה.