Love Twins- פרק 41

אוסטין נהג במכוניתו השחורה, הוא אמר לנהג שאין צורך ליסוע היום כיוון שמבקר את אימו. 'הרבה זמן לא ביקרתי את אמא…' הוא חשב לעצמו ונאנח, נזכר בקלייר, לפני שיצא היא שכבה על המיטה ממשיכה לבכות, לא היה נראה שהיא מקשיבה לו יותר. הוא גיחך לעצמו כשנזכר בחדר המבולגן שלה, יודע מה הסיבה לכך. הוא חנה ליד ביתה של אימו והלך לעבר הכניסה, בכניסה כבר ישבה מריה על מחצלת. "ברוך הבא, אוסטין" היא חייכה, "תיכנס אני אכין לך תה" היא פתחה את דלת הזזה והלכה לעבר המטבח להכין תה. אוסטין הביט סביב, הבית לא השתנה כל כך, עדיין השולחן הקטן והחום עמד באמצע הסלון כשלידו זוג מחצלות כדי לשבת. "תשב, נשתה יחד" היא התיישבה ליד השולחן הקטן ואוסטין אחריה, על השולחן הייתה תמונה של שניהם כשהוא היה קטן. "הבית לא השתנה בכלל" אוסטין הביט סביבו שוב, "זה לא שהבית לא ישתנה, זה כי אתה השתנת" מריה אמרה , הבעת הפנים שלה רמזה על כך שהיא שקועה בעצב עמוק. "בכל מקרה, איך קלייר? שמעתי שהיא גילתה על קיי.." מריה הביטה בו במבט תוהה, "ממי שמעת את זה?" אוסטין התעניין, גבותיו התכווצו. "מדייסון ורן, הם סיפרו לי מה קרה, הבנתי ישר שזה חלק מהתוכנית המעוותת שלך, אוסטין, קלייר היא רק ילדה היא לא ניסוי, היא לא השפן נסיונות שלך, היא הבת שלך!" מריה צעקה את המשפט האחרון, רוצה שהוא יכנס לתת מודע של אוסטין. "אבל לא הייתי מעז לעשות על אנשים אחרים, אחר כך היו עולים עליי, אם אני עושה לבת שלי, אפילו היא עצמה לא יכולה לדעת" אוסטין גיחך, "אתה הורס לעצמך את החיים, אתה הורס את החיים של הילדה הזו!" מריה המשיכה לצעוק, היא לא יכלה לשמוע שקלייר סובלת. "קלייר עכשיו מסתגרת בחדר, זה היה הדבר הנכון לעשות, הכוח שלה סוף סוף יוצא" אוסטין גיחך, לא נראה שהצעקות של מריה עוזרות לשפיותו. "זה לא היה הדבר הנכון לעשות, שום דבר מזה לא היה הדבר הנכון לעשות, כבר כשהיא הייתה קטנה אתה לא רק עשית עליה ניסויים, אתה גם נטשת אותה כשהיא הייתה צריכה אותך, היא סיפרה לי, כשהיא הייתה כאן, שלא חגגתם הלואין או חג המולד יחד, שלא היה לכם רגע משפחתי אחד נורמלי" מריה דמעה מעט, נזכרת בהבעה העצובה של קלייר כשהיא סיפרה לה את זה, באותו זמן מריה יכלה רק לחבק אותה ולהגיד לה שהכל בסדר. "אוסטין, תעצור את כל זה, לא רק בשביל עצמך, לא רק בשביל כולם, אלא במיוחד בשביל קלייר" מריה התחננה, על אף שידעה שזה לא יעזור לה. "אי אפשר לסובב את הגלגל לאחור, הנעשה נעשה" אוסטין קם ממקומו. הוא נעמד ליד מריה וכיוון לראשה רובה. "הגיע הזמן שתפסיקי להיות כאן, אם את תמותי זה רק וסיף לגאב של קלייר, זה העיתוי המושלם" אוסטין גיחך, מריה הביטה בו בזווית העין, רואה את פניו, הבעה של משוגע, פסיכופט. "אז אתה עומד להרוג אותי, כמו שהרגת את אישתך, את הבן אדם שהכי אהבת" מריה אמרה באדישות, מנסה לשמור על קור רוח. ידו של אוסטין רעדה, "אל תזכירי את זה!!" אוסטין צעק, מריה גיחכה, מבינה שהיא פגעה בנקודה רגישה. "את תמיד אומרת לי מה לעשות, חושבת שאת מבינה מה טוב עבורי, אבל את אף פעם לא עשית את הדבר הנכון עבורי" אוסטין הביט במריה במבט שנאה, "בגללך! בגללך! הוא..הוא.." אוסטין רעד, ולפתע שמע מאחוריו טעינה של אקדח, "תוריד את האקדח ממריה או שאני ארה בך" אוסטין הסתובב וראה את דייסון לבוש בחליפה שחורה. "דייסון, הרבה זמן, אפילו בבית ספר לא מתראים למרות שאתה עובד אצלי" אוסטין גיחך, "אף פעם לא עבדתי בשביל אף אחד" דייסון אמר באדישות, "ובמיוחד אני לא עובד בשבילך, אני לא פסיכופט כמוך, אני לא אפגע בבן שלי" דייסון כיווץ את גבותיו, "נכון, אתה לא תפגע בו, כי כבר פגעת" אוסטין חייך למראה הרעידה הקטנה שהייתה בידו של דייסון. "לפחות אני לא עשיתי על פין ניסויים" דייסון מלמל, "אולי אני פגעתי בפין בעבר, אולי אני הרגתי את מי שפין הכי אוהב, אבל אני עדיין אבא הרבה יותר טוב ממך" דייסון אמר באדישות, למרות הסערה שהתחוללה בביטנו, יודע שפין סלח לו, יודע שעכשיו היחסים שלהם טובים מאי פעם. "אני הבן אדם שפין הכי אוהב, ואני לא זוכר שמתתי ובמיוחד לא שאתה הרגת אותי" סם חייך, הוא עמד בקצה השני של החדר, מכוון אל אוסטין אקדח. "אני מנחש שזה האבא הרשע והמגעיל של קלייר שפין סיפר לי עליו" סם גיחך "אתה לא ממש מאיים" עיניו הזהובות של סם היו מלאות בשעשוע. "אתה אחד, מול שני אנשים שהיו במאפיה, שניהם בוגדים ושניהם הרגו מנהיגים חשובים של המאפיות. אני חושב שלא כדאי שתתעסק איתנו" סם צחקק, חיוכו היה מתוק למראה הרובה שהוא כיוון. מריה הביטה בהם, שותה את התה שלה. "בסדר, אני אלך, אבל תיזכרי אמא, זה לא נגמר" הוא חייך ויצא מהבית. "דייסון, סם, מה אתם עושים פה ואיפה פין?" מריה הביטה ברוגע בשני הגברים שישבו לידה, מודה להם בחיוך קל, "מסתבר שלשים את פין בהשגחת סם לא היה דבר חכם לעשות, פין נחטף שוב" דייסון הביט בכעס על סם המחייך.

אוסטין יצא ממכוניתו השחורה והתקדם לעבר הכניסה, הוא ראה את המוני העורבים שהתאספו בעצים הגבוהים, 'אז המשרתות לא הצליחו להרחיק אותם… הם עפו גבוה יותר, לעזאזל' אוסטין נאנח, הוא עלה במדרגות לעבר חדרה של קלייר, הוא נכנס וראה אותה יושב בפינת החדר, המיטה שלה נהרסה. "קלייר.." הוא סגר ונעל את הדלת, היא טמנה את ראשה בברכיה בבכי. "אבא…משהו קרה לי, פתאום המיטה נהרסה, ופתאום שאר החדר הרוס" היא הביטה בו, הוא התכופף אליה וחיבק אותה. "הכל יהיה בסדר" הוא ליטף את לחיה. ונשק לה בפה. קלייר דחפה אותו במהירות על אף שהוא עדיין היה קרב אליה, "אבא? מה אתה עושה?" היא רעדה כשהוא התקרב אליה וליקק את אוזנה. "זוכרת את הפעם ההיא שראית המון תמונות שלך?" אוסטין גיחך היא הנהנה בפחד, "אז האלבום שאליו אני שם את התמונות האלו, הן תמונות רק שלך, תמיד אהבתי אותך, קלייר, ועכשיו את נהיית יותר יפה מתמיד, אני לא יכול להתאפק" הוא גיחך וירד לצווארה. "תעזוב אותי! אבא! תעזוב אותי! זה לא אתה! תחזור לעצמך!" היא צעקה, מנסה להשתחרר מהאחיזה לו ללא הצלחה. "אף פעם לא הייתי באמת עצמי" הוא הביט בה בעיניים מלאות שעשוע כשראה את הפחד שלה, "לא! תעזוב אותי!!" היא החלה לבכות כשהיוא פתח את כפתורי החולצה שלה. היא הייתה חזרת אונים והיא שנאה את זה, היא שנאה את העובדה שהוא חזק ממנה ולא יכולה לרוץ, היא ניסתה לבעוט בו אך זה לא עזר. החולצה הייתה פתוחה לגמרי והיא רק נלחצה יותר. 'שמישהו..שמישהו יבוא לעזור…' קלייר קיוותה בוכה. לפתע ראשו של אוסטין התנגש בקיר, הוא הרגיש עקב גדול שמצמיד אותו ומיד אחר כך בעיטה בבטן. הכל קרה מהר כל כך, והוא מצא את עצמו בקצה השני של החדר, רחוק מקלייר. "ומיקוטו אמר שעקבים חסרי תועלת" לוציפר גיחך, מרוצה מהמגפיים השחורות עם העקב הגבוה שקנה. הבעת פניו השתנתה מיד כשראה את המצב של קלייר, שערה היה מבולגן חולצתה הייתה פתוחה והיא נראתה סובלת. לוציפר היה מלא בכעס, אוסטין ניסה להתקרב, לוציפר שלח כדור אש שעבר קרוב לאוסטין ופגע בקיר, הכדור נעלם במהירות. "אל תתקרב אליה! אפילו לא מטר אחד!" לוציפר צעק בכעס. "מי אתה?" אוסטין ירק דם. הוא התיישב על הרצפה, ביטנו כאב מהבעיטה של לוציפר. לוציפר גיחך, שערו השחור שהגיע עד עורפו התארך עד לרגליו וצבע שערו השתנה לג'ינג'י עם גוונים אדומים בקצרה הקוקו. הקרניים והכנפיים שלו גדלו, ולפתע הופיע זנב עצום, הציפורניים שלו התארכו מעט, הקימונו התחלף לצבע שחור עם הדפסי אש, ועיניו היו אדומות כדם, הן זהרו. "אני לוציפר, השטן בכבודו ובעצמו" הוא העיף את שערו מעט מאחורי אוזנו וחייך למראה ההמום של אוסטין.