Love Twins – פרק 47 הפרק האחרון

לוציפר והאדס הביטו במראה בפרצופים אדישים אך האדס ידע כי בתוך לוציפר מתחוללת סערת רגשות. "אתה דואג לבנך?" האדס הביט בלוציפר בזווית עינו. "אני דואג לכולם, אוסטין ציפה ליום הזה ברגע שקלייר עזבה, הוא בטוח תכנן משהו גדול" לוציפר נאנח בדאגה, הוא לא רצה לראות את כולם מתים, או נפגעים. הוא לא רצה שיקרה למיקוטו מה קרה לשאר ילדיו. "זכרונות העבר לא נשכחים ממך" האדס המשיך להביט במראה. "אישתך איתך כבר מאות שנים, לא שאני מבין איך היא יכולה לסבול אותך…" לוציפר הביט בציפורניו. "ואיך זה קשור?" האדס הביט בו, מבולבל מהרגיל. "פשוט, אתה יכול לשמור עליה, היא בת אלמוות, אם היא תיפצע הפצעים יעברו לה במהירות. לעומת זאת, הנשים והילדים שלי היו בני אדם, הפצעים שעשו להם לא החלימו מהר והם מתו. אתה לא שומע את אישתך צורחת את השם שלך כשהיא גוססת ומבקשת עזרה, כשברור שאתה לא יכול להציל אותה כי אוסרים עלייך" לוציפר חייך חיוך עצוב, עיניו היו מרוחקות בעבר. "אני מבין, אתה לא רוצה שאותו הדבר יקרה להם" האדס הצביע על קלייר, מיקוטו וקיי. לוציפר הנהן בשקט. "אבל אתה יודע כבר מי ימות, אני אמרתי לך" האדס אמר באדישות, הוא ידע איך המאורע יגמר ובאיזה מוות. "אוסטין ימות, כמו שחזית" הוא המשיך לדבר. "אני לא דואג לגבי אוסטין, הוא ימות, בידי אחד הילדים שלו, וכשזה יקרה אני אצחק ואהנה לשרוף את הגופה שלו למוות ולהעניש אותו עונש מחמיר בגיהינום, אבל, אף פעם לא אוכל לשרוף את הגופה של-" לוציפר השפיל מבט, "אין לך צורך להגיד זאת, אני כבר יודע שלא תוכל, אבל אנחנו צריכים להתמודד עם הגורל ולצפות מהצד" האדס נאנח "תהיו בשקט חוטאים, ותצפו מהצד" לוציפר והאדס צוטטו יחד את המשפט. "אלים" הם גיחכו.

קלייר יצאה במהירות מהמכונית של רן ואחריה מיקוטו וקיי. היא איגרפה את ידיה בכעס. "קלייר.." קיי הביט בה בעצב, "את לא חייבת לבוא איתנו, אחרי הכל את גדלת איתו-" הוא המשיך אך קלייר קטעה אותו במהירות, "לא גדלתי איתו, גדלתי עם סבתא שלי ועם המשרתות, הוא לא הבן אדם שגידל אותי" היא אמרה בכעס. "בואו נתקדם, כמה שניכנס יותר מוקדם ככה נסיים עם זה יותר מוקדם" מיקוטו התקדם במהירות. "למה מיקוטו עצבני?" קלייר תהתה בזמן שהם הלכו במהירות לעבר כניסת האחוזה. "הוא לא סולח לאנשים שפגעו באהובים שלו" רן חייך בזמן שדילג לכניסה. הם פתחו את הדלת וסגרו אחריהם. "שקט פה" מיקוטו כיווץ את עיניו, הוא הביט סביבו. "יותר מדי שקט" קיי מלמל. הם שמעו מיד אחר כך צעדיםן מהמדרגות כשמולן יורד אוסטין, לבוש בחולצה לבנה ומכופרתת שהפתורים העליונים פתוחים, ג'ינס שחור ונעלי ספורט שחורות. "הגעתם מוקדם מהרגיל" אוסטין גיחך. "אבא.." קלייר מלמלה, היא עמדה לפני כולם והביטה בו בכעס. "קלייר, ידעתי שתחזרי במוקדם ובמאוחר" הוא התקרב אליה בחיוך, "התגעגעתי" הוא ליטף את לחיה, כד זכוכית נשלח לעברו ופגע בידו. "אל תיגע בי" קלייר הדגישה כל מילה בזמן שידו של אוסטין דיממה, הוא הוריד במהירות את ידו מלחיה והביט בידו באדישות. "זה לא יפה לעשות את זה לאבא שלך, ועוד אחרי שניקיתי את הבית עבורך" אוסטין גיחך והתקרב אל פיה, מיקוטו וקיי דחפו אותו מיד. "אני מבין שיש לך שומרי ראש נוספים, מיקוטו וקאי" אוסטין חייך למראה המבט הכועס של קיי. "ורן.." אוסטין גיחך למראה רן שנשען על הקיר והביט בשעשוע על המתרחש. "המון זמן לא ניפגשנו, אוסטין" רן גיחך. "אתם מכירים?" קיי שאל את מה שכולם תהו. "מכרים" אוסטין ורן אמרו יחד. "בכל מקרה, קלייר, אני לא חושב שהשומרי ראש שלך יצליחו לעמוד בפני זה" אוסטין הביט לעבר אחת הדלתות, ממנה יצאו משרתים ומשרתות, אך משהו בהם נראה שונה, עיניהם היו אדומות כדם. "שדים?" קיי הביט בהם. "לא, משהו אחר" מיקוטו כיווץ את עיניו. המשרתים רצו לעבר מיקוטו, קיי ורן. בזמן שאוסטין תפס בקלייר. "תעזוב אותי!" היא החלה לבעוט בו, אך הוא נתן לה מכה חזקה בעורף שגרמה לה להתעלף. "קלייר!" מיקוטו צעק בזמן שדחף את אחד המשרתים ושרט אותו. מבעד לעור נראתה מתכת. "זה לא משרתים אמיתיים, אילו רובוטים" מיקוטו אמר לקיי ורן. "תלכו!" רן בעט באחד מהרובוטים. "ולהשאיר אותך לבד?!" מיקוטו אמר בדאגה, "אנחנו לא יכולים להשאיר אותך לבד!" קיי צעק. "מה עדיף?! שאני אשאר לבד עם הרובוטים או שקלייר תישאר לבד עם אוסטין?" רן הביט בהם ברצינות, הם הנהנו ורצו אחרי אוסטין שנעלם מהאופק. רן הביט ברובוטים בגיחוך, הוא התרחק מהם במהירות, שערו התרחק מעט לצמה ארוכה וחומה, עיניו היו סגולות. הוא שלח את ידיו לעבר השומרים. "לא כדאי לכם להתעסק עם הלורד רנארד" רן גיחך.

קלייר התעוררה כשהיא שוכבת על רצפה קרה בחדר שהיה כמעט ריק חוץ מארון מדפים של מבחנות, ועמדת חרבות אספנות, היא זכרה שאוסטין אהב לאסוף פרטי אספנות. "התעוררת" אוסטין התיישב על אחד הכיסאות, מביט על קלייר. קלייר הביטה בו בכעס וזרקה לעברו מבחנה ריקה מהמדף, אך אוסטין התחמק קם במהירות מהכיסא והמבחנה פגעה בכיסא. "למה לפתור את זה באלימות?" אוסטין התיישב לצד קלייר. היא רצתה להרים עליו את ידיה אך היא ראתה אזיקים כבולים סביב ידיה. "איך אתה מעז?" קלייר התעצבנה ושלחה לעבר אוסטין את הכיסא הכיסא פגע בגבו של אוסטין. "את חזקה" הוא מלמל בגיחוך וקם. אוסטין משך בשערה של קלייר, "יש לך את השיר של אמא שלך, תמיד אהבתי את השיער הזה" אוסטין נישק לשערה. "תעזוב אותי! פסיכופט!" היא בכתה בכאב, מנסה לבעוט באוסטין, אך הוא היה פי שניים מגודלה וקלייר הייתה נמוכה. אוסטין התכופף אליה, מביט בעיניה החומות דבש. "יפיפה" הוא החזיק בכתפה של קלייר בחוזקה, נראה כי הפציעה גבו ובידו לא גרמו לו נזק. "מכוער" קלייר ירקה בפניו של אוסטין, הוא ניקה את זה במהירות ובעט בה. "אל תחשבי שיש לך את הזכות לירוק לי בפרצוף" אוסטין גיחך, ממשיך לבעוט בה בחוזקה. הוא הפסיק לאחר דקה והביט בפניה, היא ניסתה להתאמץ כדי להשיג משהו. "מנסה להרוג אותי עם כוחות המוות שלך?" אוסטין גיחך, הוא התכופף לעבר בזמן שנשכבה בחוסר אונים. "מצטער להודיע לך, אבל כוחות המוות שלך לא יכולים להרוג בני אדם, אלא רק צמחים וחיות" אוסטין גיחך. "מ-מה?" קלייר מלמלה, עיניה התרחבו בתדהמה. "לא הספקתי להזריק לך מספיק מהכוח הזה כדי שיגיע לשלב בו הכוח שלך יגדל, אז את לא יכולה לעשות לי כלום" אוסטין צחקק, "כמה עצוב זה נכון? להרגיש חסרת אונים? להרגיש חסרת תועלת בזמן שהחברים שלך מתים להם על ידי המשרתים החדשים שיצרתי" אוסטין צחקק. "תמות" קלייר מלמלה. "כדאי שתשני קצת לפני שהם יבואו" אוסטין הביט בעיניה של קלייר והיא נרדמה במהירות.

קיי ומיקוטו התקדמו במהירות לכיוון שאוסטין הלך. "יש פה המון חדרים, איך נדע איפה קלייר?" קיי אמר בכעס, "אנחנו נמצא את החדר, אל תדאג, אוסטין לא יעשה לה כלום כי הוא רוצה לפגוע בנו יחד איתה" מיקוטו הביט לצדדים, מסתכל אם מישהו עוקב אחריהם או אם מישהו מגיע. הדלת של אחד החדרים נפתחה וממנה יצאו עוד משרתים. "אז יש עוד מהם" מיקוטו כיווץ את עיניו בכעס. "קיי, תתקדם להציל את אחותך! אני אטפל בהם" מיקוטו צעק "ומה איתך?" קיי הביט במיקוטו בדאגה. "אני הבן של השטן, אני קצת יותר חזק מבני אדם רגילים" מיקוטו גיחך, קיי רץ במהירות בין הרובוטים לפני שהספיקו לפגוע בו, הוא רץ במהירות ונעלם מהאופק. 'מוותר לקיי במקום ללכת להציל את אהובתך בעצמך, אתה אמיץ' קולו של לוציפר הדהד בראשו של מיקוטו. 'מה אתה עושה במחשבות שלי לעזאזל? וחוץ מזה, הוא אחיה, כדאי שהם יפתרו את הבעיות המשפחתיות שלהם לבד, אני כבר אצטרף אליהם' מיקוטו בעט באחד הרובוטים וראשו התעקם. 'לא תוכל לנצח את הרובוטים האלה בלי לשרוף אותם' לוציפר המשיך לדבר. "יש לך רעיון יותר טוב?" מיקוטו התעצבן. לפתע החלון נשבר ונכנס עורב למסדרון, העורב התחלף במהירות לאישה בעלת שיער שחור ארוך, עיניים ירוקות שלבושה באדום כהה. "באתי לעזור לך" האישה חייכה. "מי את?" מיקוטו הביט בה בתמיהה, היא המשיכה לחייך והביטה במשרתים. "משרתי מתכת, כמה עלוב" היא נאנחה, בגדי המשרד הרגילים שלה השתנו לקימונו אדום שקצוותיו לבנים והדפסי אש. קעקוע דרקון בצבע ירוק התפרס לעבר הכתף שלה. היא שלחה לעבר משרתי המתכת נוצות חדות שנכנסו לתוכם ויצאו מהצד השני. הרובוטים נפלו על הרצפה והפסיקו לעבוד. "עכשיו את מוכנה להגיד לי מי את?" מיקוטו הביט בה באדישות. "קוראים לי לילאן, אבל אתה יכול לקרוא לי לילי" לילי* חייכה, עוד משרתי מתכת החלו לצאת מהדלתות ולהתקדם לעברם, "קח את זה" לילי הביאה למיקוטו חרב. מיקוטו הנהן והם רצו לעבר הרובוטים.

קלייר התעוררה פעם נוספת, היא עדיין הרגישה כאב מהבעיטות וראתה כמה דם על הרצפה, הדם שלה. "התעוררת?" אוסטין התיישב לידה. "בקרוב אחיך יבוא, ואנחנו נעשה פגישה משפחתית" אוסטין גיחך כשהביט בקלייר. היא הביטה בו בשקט, כל איבר בגופה כאב לה. "אני שונאת אותך" היא מלמלה בזמן שדם נזל מפיה. "זה בסדר, גם אני אוהב אותך" אוסטין נישק אותה בלחי. "אל תיגע בה!" קיי צעק מאחוריו. "אני רואה שהגעת, נראה שפגשת את המשרתת שהייתה צריכה להוביל אתכם, איפה מיקוטו ורן?" אוסטין הביט בקיי. "נשארו כדי לטפל ברובוטים שלך" קיי הביט בו בכעס. "אם כך הפגישה המשפחתית תתנהל כמו שרציתי מוקדם מהרגיל" אוסטין חייך. קיי הביט בקלייר המדממת. "מה עשית לה?!" קיי צעק, "רק בעטתי בה קצת, אל תדאג היא לא תמות" אוסטין חייך, הוא שם את קלייר בקצה החדר והלך לעבר אוסף החרבות. "קח" אוסטין זרק לעבר קיי חרב מכוסה בעטיפה. אוסטין לקח אחת לעצמו. "אז אנחנו הולכים להילחם כמו בימי הביניים?" קיי הוציא את חרבו מעטיפתה. "מחשבה יפה, אני רואה שהבית ספר שאני מנהל עוזר לך ללמוד" אוסטין גיחך. "בלי דיבורים, יותר מעשים" קיי התעצבן הוא רץ לעבר אוסטין ושניהם נלחמו. "אתה שקרן, פסיכופט, רוצח!" קיי צעק. "אילו מילות אהבה יפות יוצאות מפיך" אוסטין חייך. "אתה רצחת את אמא!" קיי חתך את ידו הפצועה של אוסטין. הבעתו של אוסטין התחלף ממשועשע לכועס. הוא בעט קיי והפיל אותו לרצפה. "אל תזכיר אותה!" אוסטין כיוון את החרב לצווארו של קיי, קצה החרב היה סנטימטר מצווארו של קיי. "להתראות לך, קאי" אוסטין צחק, אך לפני שהספיק לזוז הוא נפל על הרצפה. קיי ראה את קלייר בקושי עומדת. "קלייר, דחפת אותו?" קיי התרומם במהירות. "מהר, קיי, מהר" היא נפלה שוב על הרצפה, רגליה רועדות. 'לא רציתי להיות חסרת תועלת' דמעותיה החלו לנזול, וחלק מפצעיה החלו להחלים באיטיות. "זה הסוף שלך אוסטין" קיי נעמד והתקדם לעבר אוסטין שכבר הספיק לקום ולקחת את החרב שלו. "בלי אבא? כמה חבל" אוסטין צחקק. "זה הסוף שלך, קאי" אוסטין גיחך. הם רצו אחד לשני כשחרבותיהם מונפות. קלייר הביטה בהם בשקט. 'קדימה, קיי' קיי שמע בתוך ראשו את קולה של קלייר, 'קדימה קיי, תשנה את הגורל של כולם' הוא שמע מיד אחר כך את קולו של לוציפר והאדס, 'קדימה קיי, אתה יכול לעשות את זה' קיי שמע את כל הקולות חולפים במחשבותיו. "תמות!" קיי צעק. השנייה לאחר מכן נראתה לקלייר כמו סיוט שחור משחור. חרבו של קיי פגעה בליבו של אוסטין, אך חרבו של אוסטין פגעה בחזו של קיי עמוק בתוך גופו. "א-אבא, ק-קיי" הדמעות החלו לנזול לה כשפצעיה המשיכו להחלים. שני הבחורים נפלו לרצפה כששלוליות הדם החל להתפשט. "קליי-ר" קלייר שמעה את אביה ששכב קרוב אליה. "רוצי אליו, רוצי אל-אחיך…" דם רב יצא מפיו של אוסטין. "אבא?" קלייר הביטה בו. "תודה קלייר, תודה שהרגתם אותי, פתרתם אותי מהיסורים האלו" אוסטין הביט בה, קלייר ראתה את אותו הניצוץ של אביה כשהייתה קטנה, אביה האמיתי. "תודה לך, על הכל, אני מצטער, שהייתי אבא רע. א-אבל אני מקווה, שתגלי את האמת ביום מין הימים" אוסטין חייך, "אבא" קלייר החלה לבכות. אוסטין ליטף את שערה, "כמו של אמא שלך, כנראה שאני והיא לא ניפגש בעולם הבא, קלייר, אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל אני גאה בך" אוסטין חייך, ידו נפלה על הרצפה "אבא!" קלייר נגעה בלחיו הקרה, היא שיחררה את עצמה מהאזיקים במהירות ורצה לעבר קיי. "קיי! קיי!" היא צעקה, הוא פתח את עיניו במהירות, החרב הייתה בתוך חזו. "קלייר, למה את בוכה?" הוא חייך. "אל תמות! אל תמות!" קלייר בכתה. "אני ארפא אותך!" היא התאמצה לרפות אותו אך פצעיו לא הוחלמו. "למה זה לא עובד?!" קלייר צעקה בייאוש. "קלייר, זה בסדר" קיי המשיך לחייך. "זה לא בסדר! זה לא!" קלייר המשיכה לבכות. "קלייר, לא יכולתי לבקש אחות יותר טובה ממך, חברה יותר טובה ממך, יש לי בקשה אחת אלייך" קיי מלמל, הוא השתעל בחוזקה ופניו הראו כמה הוא סובל. "בכיס המעיל שלי יש משהו, תוציאי אותו" קלייר הוציאה מכיס המעיל את שתי הקבויות ההונגריות הפתורות שלהם. היא נתנה אחת לקיי והם חיברו ביניהן. "סוף סוף נפגשים, כמו שהבטחנו לפני עשר שנים" קיי חייך. קלייר חייכה, "לא ככה רציתי שזה יהיה" היא המשיכה לבכות. "קלייר, כשתצאי מפה, אני רוצה שתמשיכי בחייך, תשמחי, תחיי" קיי ליטף את שערה בעדינות. "תהי את" קיי השתעל פעם נוספת. "את יודעת, מיקוטו אוהב אותך מאד, את אוהבת אותו ג-גם נכון?" קיי הביט בה, עיניו נצצו. היא הנהנה בשקט. "אם כך, אני שמח, תהי איתו, תמשחו ותבלו יחד" קיי חייך. "זו הבקשה היחידה שלי" הוא אמר, קלייר החזיקה בידו. "קלייר.. א-אני או-אוהב או-תך" קיי מלמל בחיוך כשסגר באיטיות את העיניים. חום גופו ירד וקלייר הרגישה את קור גופתו. "קיי! קיי! לא! לא!" היא בכתה, מחבקת את ראשו המדמם. "קלייר!" היא שמעה קולות מאחוריה. "מיקוטו! מיקוטו! קיי הוא…" קלייר המשיכה לבכות בזמן שמיקוטו רץ אליה. "קיי מת!" קלייר החלה לבכות בחוזקה מיקוטו חיבק אותה וליטף את ראשה. "קיי…מת.." מיקוטו הניח את ראשו על כתפה. הוא נזכר איך כשהוא וקיי היו קטנים, קיי היחידי שהתחבר אליו בבית ספר היסודי, בזמן שכל הילדים פחדו ממנו קיי היחיד ששיחק איתו. 'חבר טוב זה מי שנשאר איתך תמיד! לא משנה מה יקרה ביניכם!' הוא נזכר במילותיו של קיי שאמר לפני כמה שנים. "קי…" מיקוטו מלמל והחל לבכות ביחד עם קלייר. "מיקוטו, קיי.. בואו נצא מפה" רן התקרב אליהם, הוא ליטף את ראשיהם. "לא יעזור לבכות כאן" הוא חייך חיוך עצוב, עיניו חזרו להיות חומו ושערו חזר להיות קצר. מיקוטו וקלייר הנהנו, הם יצאו מחוץ לאחוזה ביחד עם רן. לילי נעלמה עודקודם לאחר שסיימה את משימתה. בחוץ חיכו האדס ולוציפר בבקימונו הרגיל שלהם. "אתם ידעתם נכון? אתם ידעתם שזה יקרה!" מיקוטו התקדם לעבר אבא שלו, הוא רצה להכות בו אך לוציפר החזיק בידיו. "כן, ידענו, אבל אסור לנו להתערב בחייהם של בני אדם, אסור לנו להתערב במוות שלהם" לוציפר אמר באדישות, אך מיקוטו ראה בעיניו עצב. "אני מצטער מיקוטו, באמת" לוציפר ליטף את ראשו של מיקוטו בעדינות. "מצטער" הוא חזר על דבריו. "זה בסדר, זה לא אשמתך אחרי הכל" מיקוטו התרחק מעט מלוציפר בזמן שקלייר רצה אליו וחיבקה אותו בבכי. "ק-קלייר?" עיניו התרחבו בתדהמה. "לוציפר, כולם הלכו! אבא מת! קיי מת!" קלייר המשיכה לבכות. "הכל יהיה בסדר" לוציפר ליטף את שערה. "רן, קח אותם הביתה, אני והאדס צריכים לדאוג לכמה דברים" לוציפר הביט ברן שהנהן בשקט. הם נסעו משם במהירות.
"אז זהו זה? אתה הולך לשרוף את האחוזה?" האדס הביט באחוזה. "כן, כפי שהבטחתי, אשרוף את הגופה של אוסטין" לוציפר נאנח. "והגופה של קיי?" האדס הביט בו. "אסור להשאיר זכרונות מהמאורע היום, גם היא תישרף ביחד עם האחוזה" לוציפר השפיל מבט. "ראית את הפנים שלהם? של מיקוטו וקלייר? זה בדיוק כמו הפנים שלהם…" לוציפר נזכר בילדיו, כיצד הם דמעו ובכו, כיצד הם היו עצובים כשהיו צריכים להיפרד ממנו, או כיצד בכו כשהרגו אותם. "אני שוב לא יכולתי לעשות כלום עבור היקרים לי" לוציפר הביט בעצב על האדס. "זו לא אשמתך לוציפר, כלום מזה לא אשמתך, לא מה שקרה בעבר ולא מה שקרה היום" האדס נאנח. "כדאי שנסיים עם זה מהר" הוא אמר, לוציפר הנהן. ידיו נפרסו לצדדים והאחוזה החלה לעלות באש. "קדימה, כדאי שנחזור הביתה" לוציפר נאנח, עיניו מעט דמעו. הם עלו למרכבתו ונסעו חזרה לעבר השאול.

החדר החל לעלות באש באיטיות. השריפה הפסיקה לרגע בחדר. כשדמות הופיעה עם שכמייה לאורך כל גופה שהסתירה את פניה. "אוסטין, כמה חבל, ואני סמכתי עלייך" הקול היה עמוק. "נראה כי המשימה שלך נגמרה, היית משרת נפלא" הדמות התקדמה לעבר קיי, הוא הוציא את החרב מחזו של קיי. "אבל בנך לעומת זאת, משימתו רק מתחילה" הדמות צחקק. "אל תשבו שזו הפעם האחרונה שתראו את קיי, אבל בפעם הבאה שתראו אותו, הוא כבר לא יהיה עצמו. בדיוק כמוך אוסטין" הדמות צחקקה, עיניו שזהרו בצבעים שונים בלטו מבעד לחשיכת הפנים. עינו הסגולה ועינו הכחולה נצצו כשהביטו בקיי. הדמות נעלמה ביחד עם גופתו של קיי. האש התפשטה שוב וגופתו של אוסטין נשרפה בזמן שחייך, מת בשלווה.