This is who i am: פרק 7- העיקר שאת סוף סוף מחייכת

אני חוזרת לביתי. משב רוח נעים יש בלילות בזמן הזה. אני עוברת על פני הפארק שכרגע שומם מלבד שני אנשים שמתנדנדים בנדנדות האדומות ונראים להוטים בשיחתם. חיוך מטומטם נמרח על פניי כשאני נזכרת בנשיקה של יותם ושלי. לאחר מכן הלכנו לבית קפה וטיילנו יחפים על שפת הים, לא יכולתי לדמיין את הרגע הזה יותר טוב.
לפתע אני רואה מכונית כסופה נוסעת במהירות, היא סוטה ימינה ומתנגשת במכונית שחורה שחונה לצד המדרכה. אני מתקדמת לעבר המקום, אני כבר שוכחת מיותם ומהנשיקה המדהימה וההליכה שלנו על שפת הים. אני מזהה את הנהג, שיערו הבלונדיני נופל על פניו והוא שעון אחורה על כיסא הנהג השחור, מעולף. זה שגיא. אני מריחה ריח חזק של אלכוהול ומבינה ששגיא שיכור. אני מנסה לחשוב מה לעשות אבל האזעקה מחרישת האוזניים של המכונית השחורה שנפגעה מוציאה אותי מריכוז.
שני האנשים שהיו בפארק מתקרבים כעת, אלה בחור ובחורה צעירים, הם מסתכלים על שגיא ועל שתי המכוניות ולפני שאני או הם מספיקים לעשות משהו קול סירנות ממלא את הרחוב ואני מבינה שהמשטרה פה יחד עם אמבולנס. אני רואה כמה וילונות נפתחים ואנשים שמציצים מבעד לחלונות כדי לבדוק על מה כל המהומה. שוטר יוצא מניידת המשטרה ומתחקר אותי ואת שני האנשים הנוספים על התאונה שקרתה.
"את ראית איך זה קרה?" השוטר שואל.
אני מהנהנת. "עברתי פה ופתאום ראיתי את המכונית הזאת מתנגשת במכונית החונה," אני מביטה בפרמדיקים שמובילים את שגיא לאמבולנס.
השוטר ממשיך לשאול שאלות ואני מתרכזת בשגיא, מתלבטת ביני לבין עצמי אם לעלות איתו לאמבולנס. כשהשוטר גומר לתחקר אותי הוא הולך לעבר הבחור והבחורה שהיו בפארק. אני מחליטה לחזור עכשיו הביתה מכיוון שהשעה כבר אחת בלילה ואני לא חושבת שאלינור תשמח שאני בחוץ בשעות האלה, אני אבקר אותו מחר.
"גברתי הצעירה את יודעת שהשעה כבר אחת ורבע בלילה? אני מבינה שבדור של היום כולם יוצאים לבלות בשעות האלה אבל את צריכה לפחות להודיע לי," אלינור אומרת ומנסה להתנהג כמו מבוגר אחראי.
"צודקת, אני מצטערת, התכוונתי לחזור יותר מוקדם אבל התעכבתי," אני הולכת למטבח ולוקחת כוס מים. המראה של התאונה היה מזעזע, אני עדיין מנסה להתאושש מזה, אני מקווה ששגיא בסדר, הוא יצטרך לשלם הרבה על התיקון של שתי המכוניות ואולי גם יתנו לו קנס על זה ששתה, אני לא ממש מבינה בזה…
"מה קרה?" אלינור מתיישבת על הספה.
"הייתה תאונה, מכונית אחת התנגשה באחרת, במכונית שפגעו בה לא היה אף אחד. חקרו אותי על מה שהיה."
"וואו, ממש ראית את זה?" היא נראתה מופתעת, אני לא חושבת שהיא ראתה תאונה במו עיניה, הייתי שמחה להיות במקומה כרגע, מיוחד לנוכח העובדה שאני מכירה את הנהג.
"כן וזיהיתי את הנהג,"
"מי זה? אני מכירה אותו?"
"לא נראה לי, קוראים לו שגיא אריאל," אני שותה עוד לגימה של מים מכוס הזכוכית.
"אריאל? הוא קשור לדורין הפסיכולוגית שלך או שזה צירוף מקרים?"
"הוא קשור, הוא הבן שלה."
אלינור נראית מופתעת. "נראה לי אני אלך לישון, יש לי מחר ראיון עבודה," אומרת לאחר מכן ומוציאה את הטלפון שלה מהמטען.
"טוב, בהצלחה!" אני אומרת ונושקת למצחה.
"לילה טוב!" היא מחייכת ומתקדמת לכיוון חדר האורחים, שם היא שוהה בזמן הזה. אני יודעת שהעובדה שיש חדר אורחים בבית די מוזרה אבל בשנים קודמות אירחנו אנשים הרבה פעמים והיה לנו חדר מיותר. כל המשפחה אהבה לישון פה, כולם אהבו את ארוחות הבוקר שאמא שלי הייתה עושה.
"אה ואלי," אני אומרת כשאני נזכרת בעוד משהו שרציתי לספר לה. היא מסתובבת ומביטה בי בשאלה. "יש לי חבר." אני אומרת כאילו זה פרט שולי, זה ממש לא, והולכת אל המטבח בכדי לשים את הכוס בכיור.
"מה?" היא שואלת בהפתעה "מי זה? איך זה קרה? ספרי הכל!" היא מתלהבת כמו ילדה קטנה שקיבלה הרגע ממתק ואני צוחקת מהתנהגותה.
"יש לך ראיון עבודה מחר בבוקר, לא? תלכי לישון, נדבר מחר."
"בסדר, בסדר," היא נכנעת ומתכוונת ללכת אך עוצרת שוב. "רק דבר אחד, זה יותם?" היא שואלת בחיוך ערמומי.
אני מהנהנת.
"ידעתי!" היא מניפה את ידיה באוויר כמנצחת והולכת לחדר האורחים.
"בוקר…" אני אומרת כשאני יורדת למטה, לבושה ומאורגנת, מתכוונת ללכת לבית החולים.
"בוקר טוב!" אלינור אומרת "נצא?" היא שואלת.
אני מהנהנת.
אנחנו נכנסות למכונית האדומה שלה. "את יכולה לקחת אותי לבית החולים?"
"עכשיו?" היא נראית מבולבלת.
"כן, אני רוצה לבקר את שגיא."
"אבל יש לך בית ספר,"
"לפני."
"את תאחרי! תלכי אחר כך."
"בסדר…" אני נכנעת כי יודעת שאין טעם להתווכח איתה.
היא מחייכת. "יופי."
"היי נועם." יותם אומר בחיוך ומנשק אותי.
"היי." אני מחייכת.
"אולי ניפגש היום?"
"אין בעיה, מתי?" אני מחפשת בעיני את עופרי כדי לספר לה עלי ועל יותם. "פשוט אני לא יכולה ישר אחרי בית ספר…"
"תבואי אליי כשתוכלי, ביטלו את אימון הכדורגל אז אני פנוי היום."
אני מהנהנת ושוב מחפשת בעיני את עופרי ללא הצלחה. "אתה יודע איפה עופרי?"
"היא חולה, דיברתי איתה בבוקר."
אני מזמינה מונית לבית החולים ומתקשרת לעופרי לשאול מה שלומה, היא עונה לי שהיא לא מרגישה טוב ומתלוננת על זה שביום האחרון ששחר פה היא חולה, אני מרגיעה אותה ואומרת לה שעכשיו היא תקבל ממנו אפילו יותר תשומת לב ואני יודעת שהיא מחייכת כשהיא שומעת את זה. אני מספרת לה על יותם ועליי והיא צורחת בהתלהבות ואז משתעלת (גם בהתלהבות), אני מספרת לה את כל הפרטים ואנחנו מנתקות.
אני מגיעה לבית החולים, משלמת לנהג ויוצאת מהמכונית.
"באיזה חדר שגיא אריאל?" אני שואלת פקידה בקבלה והיא מסבירה לי. אני הולכת לפי הוראות הפקידה ורואה את משפחתו בחדר שלו, דורין גם שם כמובן.
"היי," אני נבוכה להיכנס ככה באמצע, אולי עשיתי טעות? אפשר לחשוב כמה קרובים שגיא ואני…
"נועם!" דורין מחבקת אותי ואני מחייכת אליה. אני מרגישה אשמה על כך שלא התקשרתי אליה אתמול בלילה, בעצם בטח מבית החולים התקשרו אליה או מהמשטרה.
"היי נועם!" שגיא אומר ואני מתקרבת אליו.
"אתה בסדר?"
"משתפר עם הזמן." הוא מחייך ובפעם הראשונה אני מחייכת אליו חזרה. "מישהי פה שמחה,"
"סתם… פשוט קרה לי משהו טוב." אני אומרת ורואה שכמה מבני המשפחה יוצאים החוצה. אחות נכנסת ומוודא עם שגיא שהכל בסדר.
"העיקר שאת סוף סוף מחייכת."
**
"היי," אני מחייכת ובאה מאחורי יותם, הוא מסתובב ואנחנו מתנשקים.
"אז מה התכנון להיום?" אני שואלת בחיוך משועשע.
"חשבתי בעיקר על זה," הוא אומר ומצמיד אותי אליו לעוד נשיקה ארוכה, לפתע אני שומעת דלת נפתחת וקול צפצפני נשמע בחדר. "יותם?"
יותם ואני מתנתקים אחד מהשני ומביטים בנערה.
"עדן?" יותם נראה מופתע ואני מבולבלת.
מולנו עומדת נערה שככל הנראה בגילנו, היא לובשת חולצת מותג עם קשירה וחצאית שחורה וקצרה. שיערה הבלונדיני אסוף לקוקו גבוה והדוק. היא נראית מופתעת בדיוק כמו יותם.
"מי זאת?" אני לוחשת לעברו.
"החברה לשעבר שלי."