Time lost will never return – פרק 16 מרתון

מנקודת מבט של לירון:
כעבור חודשיים
"עידו!!!!" צעקתי ורדפתי אחריו בבית לפתע הרגשתי זוג ידיים מחבקות אותי והתחלנו להתנשק.
"אני אוהב אותך" אמר לי
"גם אני" אמרתי
"גם את מה?" שאל בשובבות
"גם אני אוהבת אותך" אמרתי ונישקתי אותו ומשם עברנו לחדר….
אז כן רוברט אבא שלי מת זה היה היום הנורא ביותר בחיי וגם אבא של עומר נפטר, עומר ולילי נעלמו ומאז לא שמעתי עליהם אבי הוריש לי את כל הונו רק עידו הצליח להוציא אותי מהתקופה הנוראית שעברה עליי כשאבא שלי נפטר, גילינו שמי שהרג את אמא של עומר הוא אחר מאשר אביו שהיה חולה נפש.
השכרתי את הבית הגדול שהיה לאבי ואת כל הונו שמרתי בכספת עברנו לגור אני ועידו בדירה נחמדה אני לומדת תואר שני בפסיכולוגיה ועידו בדיוק סיים מנהל עסקים
החיים יפים!
כעבור 5 שנים
מנקודת מבט של הסופרת
לירון לקחה את ביתה הקטנה הילי בת החמש ויצאה מהבית חגרה את הילי ונכנסה למכונית, היא רצתה להתאוורר קצת עברו עליה הרבה דברים בששת השנים הללו.
היא הגיעה לקניון הוציאה את הילי שמה אותה בעגלה ונכנסה לקניון
מנקודת מבט של לירון
הסתכלתי על בגדים להילי ולפתע נתקלתי במשהו יותר נכון במישהו "אוי סליחה" אמרתי והרמתי את ראשי
"לירון?"
"עומר"
"כמה שנים" אמר עומר שנראה שונה לחלוטין זיפים עיטרו את פניו שתמיד היו מגולחות ונקיות הוא התלבש אחרת ונראה מאושר(?)
"מה את עושה פה?"
"מטיילת(?)" שאלתי אמרתי
"היא שלך?" שאל והצביע על הילי
"כן זו הילי" אמרתי החמודה בגאווה
"מתי הספקת?"
"הספקתי תאמין לי…"
"בת כמה החמודה הקטנה" אמר ופנה להילי
"אני בת ארבע" אמרה הילי