Time lost will never return – פרק 6

"עומר באלי אבטיח" צעקתי מגיע לי פינוק לא!? זה כזה כיף להיות בהריון יש מלא הטבות, הבעיה היא שאם יגלו שאני לא בהריון הלך עליי.
"לירון" רוברט צעק
"רגע אני באה" צעקתי בחזרה
ירדתי למטה וראיתי את רוברט עומד בשקט ולחוץ.
"מה קרה?" שאלתי
"לולה לכי אני צריך להגיד ללירון משהו בפרטיות" אמר רוברט לולה
לולה הלכה ונשארנו רק שנינו אני ורוברט
"לירון אמא שלך פה" רוברט אמר את המילים האלה וחשכו עיניי, האישה הזו פה, האישה שנטשה אותי כדי להיות עם חבר שלה.
"מה היא עושה פה!?"
"איך היא גילתה שאני פה?"
"תענה לי" צעקתי
"אני מצטער, בגלל ההריון שלך קראתי לה לפה"
לפתע היא יצאה משם אמא שלי, היא השתנתה, צבעה את שיערה לחום, והייתה לה בטן גדולה.
"לירון" אמרה בבכי
"אל תתקרבי אליי" אמרתי
"לירון יפה שלי קטנה שלי" יבבה
"מה זה" אמרתי והצבעתי על בטנה
"יש לך 2 אחים קטנים בבטן שלי" אמרה
(היא בסך הכל בת 40 ולירון 20)
"מה?"
"כן"
"זה ממנו נכון" צעקתי בבכי
"כן" ענתה
עומר הגיע ואמר: "מה זה כל הצעקות האלה!"
"מי את" שאל עומר
"אני רינה אמא של לירון" אמרה
"לכי מפה" אמרתי
"מתוקה שלי עד שמצאתי אותך" אמרה
"עד שמצאת אותי" גיחכתי לעצמי
"למה לא חיפשת אותי!?"
"למה נתת לי להסתובב ברחובות לבד! איזו אמא את, אני מרחמת עליהם" אמרתי והצבעתי על בטנה
"מתוקה היו סיבוכים לא יכולתי לבוא" אמרתי
רצתי לחדרי ועומר בא אחרי.
"תרגעי" אמר
התחלתי לבכות, בכיתי ופתאום הרגשתי את ידיו של עומר על פניי.
"תחבק אותי" אמרתי
לפתע הרגשתי שפתיים חמימות על שפתיי, שפתיים שמשכיחות את כל הדברים הרעים שקרו לי אלו היו השפתיים של עומר, לשונו חדרה לפי זאת הייתה הנשיקה הכי מתוקה שהייתה לי.