To Fight For It – פרק 9

-ליאו גרייס-

אני ממלא מסמכים ישנים במוסך, כל מיני תשלומים וכל מיני מסמכים שאין לי מושג למה הם קשורים.
אני רק משלים כל פרק על הקו הריק, או חותם את חתימתי בתחתית.
השעה כמעט עשר בלילה, מבעד לדלת המוסך הפתוחה אפשר לראות את השמים הכהים והזרועים במיליוני כוכבים.
אני נאנח בשקט, כאב ראש קטן דופק לאיטו ברקותיי, ועם כל תקתוק של השעון אני מרגיש את הכאב פועם לו.
״סליחה?״ אני שומע קול נשי, והקול הזה גורם לכאב ראש בראשי להתחזק.
״אנחנו סגורים״ אני עונה בלי להסתכל רק מצביע עם העט אל עבר הדלת הראשית.
אז מי שזאת לא תהייה, שתגיע מחר.
אני שומע צעדים, פסיעות מעומעמות על רצפת המוסך מתרחוקות לעבר דלת הכניסה אם אוזניי לא מטעות אותי.
אני מסיים לחתום על הטופס האחרון ומעיף מבט מהיר אל הדלת.
ליבי החסיר פעימה כששיער בלונדיני המגיע עד קצת מעל הכתפיים נראה בעיניי.
היא יצאה, ונעלמה מבעד למפתן הרחוק.
״חכי רגע!״ אני קורא במהירות, זורק את חוברת הטפסים על השולחן הקרוב ורץ אחריה.
״חכי רגע!״ אני שוב קורא בקול רם לעברה, משיג את עקבותיה הקטנות לרחוב החשוך.
הבטתי על פנייה, היא נראתה אחרת, עינייה הכחולות זוהרות טיפה נפוחות ואדומות.
היא בכתה, באיזה שהיא צורה זה הפריע לי.
״היי!״ אני נעמד מולה והיא נעצרת, היא מחייכת חיוך קטן שיורד בין רגע.
״הגעת לראות את המוסך?״ אני שואל, מנסה להסוות את הרגש שבקולי, במשך כל השבוע מאז שפגשתי אותה אחר הצהריים בכנסיה רציתי שהיא תבוא.
״סגור״ היא ממלמלת בביישנות, ומחליפה את משקלה מרגל שמאל לרגל ימין, ושוב ושוב, באי נוחות.
״אני מניח שאני יכול לפתוח אותו למענך״ אני מחייך אליה, וכשהיא מחייכת בחזרה בהנהון קל אני מרגיש מרוצה.
תחושה מוזרה כזאת שלחצה לי על החזה.
״אז קדימה״ אני מחייך לעברה בחיוך קטן, מוביל אותה אחריי בחזרה לכניסה הראשית של המוסך הגדול.

אנחנו נכנסים שוב אל המוסך הגדול, אולם ענקי שבמרכזו זירת אגרוף רחבה.
מסביב תלויים מהתקרה שקי איגרוף שחורים ואדומים, ובקצה המוסך הגדול דלת המובילה למסדרון קטן, שמה נמצא המשרד שלי, והשירותים.
אני מוביל אותה אחריי אל עבר שק האיגרוף הקרוב ביותר, מגיש לה זוג כפפות אדומות, ואני עונד בעצמי זוג נוסף בצבע שחור עגמומי וישן שצבעו מתחיל להתקלף ולהתפורר.
״רק מכים בשק?״ היא שואלת, רואים שהיא טיפה יותר משוחררת עכשיו, שהביישנות נעלמה ושום שמץ ממנה לא רואים על פנייה הבהירות כל כך.
״זה יותר מ׳רק להכות בשק׳ , את פורקת פה את כל המתחים, זעם, כעס, כל רגש שממלא אותך״ אני אומר לה בחיוך קל, זה מרגיש חדש, כל ההסברים האלה על אגרוף לא עשיתי כבר מספר חודשים כי לא היו לי מתלמדים חדשים, כולם כבר וותיקים ויודעים מה לעשות כאן בלי שום הסברים.
אני נעמד מאחורי שק האיגרוף ואוחז בו, זרועותיי העבות והמקועקעות כרוכות סביבו בחוזקה ונותנות קונטרה למכה שעתידה לפגוע בו.
״קדימה, תכי את המכה הכי חזקה שלך״ אני מעודד אותה בחיוך קל, היא מחייכת חיוך מתוק ומנסה להכות את השק בעזרת אגרוף חזק.
״זה הכי חזק שלך?״ שאלתי אותה בהרמת גבה, ״קדימה, תחשבי שהשק הזה הוא כל מה שמפריע לך בחיים, תתארי לך שזה הבן אדם שאת הכי שונאת בעולם״ אני דוחק בה, שתפרוק את מה שבאמת מתחולל לה שם בפנים.
לשם זה היא באה הנה, לא בשביל להשתעשע.
״אני לא חושבת שאני יכולה״ היא נאנחת ועוצמת לרגע את עינייה הכחולות בהירות כמעט זוהרות באור האפלולי של המוסך בשעת לילה מאוחרת זו.
רק מנורת פלורסנט אחת דלוקה בתקרה ומאירה חלקית את האווירה מסביב.
״זאת הייתה טעות לבוא הנ…״ אני עוצר אותה רגע קצר לפני שהיא מסיימת את המשפט שלה.
אני עוזב את השק, מקיף אותו ומתקרב אליה, אוחז בידייה העונדות את זוג הכפפות האדומות שהבאתי לה ממקודם.
״תראי, זה לא פשוט, אני יודע, עשיתי את זה אינספור פעמים, ובכל התחלה היו מעט קשיים, חלק לא ידעו להכות, חלק ידעו להכות יותר מידי… ואני עזרתי להם להנחות את עצמם, עזרתי להם להאבק במאבק שלהם״ אני מדבר איתה, מנסה איך שהוא לגעת בלב שלה, שלרגע קצר מרגיש לי קפוא, בדיוק כמו עינייה הכחולות מבריקות.
״אני לא נאבקת במש…״ אני שוב קוטע אותה, מרגיש לי לא נעים עם זה, אבל לשמוע אותה אומרת זאת, שהיא אינה נאבקת עם משהו, פשוט שקר.
״תיאה, אל תשקרי לעצמך, אני יודע שזה קצת חצוף מצידי, אבל ברגע שעברת את מפתן דלת המוסך, העדת על עצמך שאת נאבקת במשהו, לא סתם הגעת הנה״ אני ממהר לומר כדי שלא תשחרר את ידייה מידיי הענוגות כפפות ותלך.
אני לא רוצה שתלך.
״זה כרוך בשלבים, קשים, אבל בסוף הכל משתלם.״ אני מחייך לעברה, והחיוך הקטן שעולה על שפתייה המשורטטות גורם לי לרוגע.
היא נשארת.
״בואי נעבוד על זה מההתחלה״ אני אומר בקול שקט, אני משחרר את ידייה שנופלות ברפיון לצידי גופה הרזה והגבוה.
אני מוביל אותה שתעמוד פנים מול פנים לפני שק האיגרוף השחור התלוי למולנו.
״תשחררי את האגן שלך, שהתנועות יהיו יותר מסובבות״ אני אומר בקול מעומעם ומניח את ידי על מותנייה כדי להדגים לה איך עושים זאת.
היא זזה בבישנות ובמהירות ברגע הבודד שנגעתי במותניה, שחררתי במהירות, אני לא רוצה לגרום לה להרגיש באי נוחות כאן, היא אמורה להרגיש פה טבעי.
כמו בבית.
״מצטער״ אני ממהר לומר וזז ממנה, היא מחייכת בבישנות, ולרגע אני יכול להישבע שהיא הסמיקה, לוהט חולף וורדרד עבר בלחייה הבהירות.
״זה בסדר״ היא עונה לאחר רגע, לאחר נשימה עמוקה שהיא לוקחת לראותייה.
״נתחיל מההתחלה?״ היא שואלת אותי בחיוך החושף טור שיניים קטנות לבנות וישרות.