Trying | פרק ראשון

"מה סגנון המוזיקה האהוב עלייך?" הם כולם מביטים בי, מחכים לתשובה. "80s Funk, Rythm & Blues" אני עונה, אני רואה חיוך קטן עולה על פניו של הבוחן הצעיר מביניהם, נראה בן עשרים-וחמש. הבוחנים כותבים את התשובה שלי. "שאלה אחרונה, מדוע את חושבת שמגיע לך להיות חלק מהבית ספר פה ?" אותו בוחן צעיר שואל אותי. "זה שאני רוצה להיות חלק מהבית ספר הזה, לא אומרת שבהכרח מגיע לי" אני רואה את הבעת הפנים שלהם ונלחצת. הם כותבים הכל. "כיוון שאת היית הנבחנת האחרונה שלנו, תוך שעתיים יפורסמו שמותיהם של האנשים שהתקבלו" הבוחנת אומרת ומחייכת. אני מהנהנת לחיוב ופונה לכיוון היציאה מהחדר. אני גוררת את הנעליים שלי בחוסר רצון, אני רק רוצה להישאר שם.. לשיר עוד ועוד. כמה בנות מביטות בי ומתלחשות ביניהן. אני מחכה במסדרון, מתיישבת על הרצפה ונשענת על הקיר, מיד מתקשרת למאט. "הלו?" הוא עונה בנימה של ציפייה. "עכשיו יצאתי משם" אני אומרת ונאנחת בדאגה. "היי, את מדהימה. אל תדאגי" אני שומעת את החיוך שלו. "כולן פה כל כך שונות ממני" אני מסתכלת על אותן בנות שיושבות בחבורה. "איך הן?" הוא שואל. "ורודות וזוהרות" אנחנו צוחקים. "מתי תביני שאין עלייך?" הוא שואל. "אני לא מבינה למה לא באת.. גם לך יש סיכוי מאוד גדול להתקבל לפה" אני אומרת. "לא לכולם יש אלף-חמש מאות דולר להירשם לבית הספר הכי טוב במוזיקה באזור" הוא אומר בעצב. "הם מחלקים לפחות עשרים מלגות, וגם אם לא היית מקבל אחת.. הייתי-" "אני לא רוצה שתשלמי עלי" הוא קוטע אותי. "אתה יודע שלא חסר לי, ואני צריכה אותך איתי" אני אומרת. "אני צריך לזוז, אני אתקשר עוד איזה שעתיים ככה?" הוא אומר. "נדבר יותר מאוחר" אני מנתקת בעצבנות. אני פוזלת לכיוון חבורת הבנות שהשתלטו על הספסלים. שלוש רבעי מהן מחמצנות את שיערן , לובשות צבעים בוהקים ושרות את השירים של כמה זמרות פופ שאני לא סובלת. היו כמה שנראו יחסית אליהן טוב. לחבורת הבנות מצטרפים עוד כמה בנים, כולם חשים את עצמם. אני מחליטה לקום וללכת לקנות לעצמי קפה. או בירה. או וודקה. משהו שיסיח את דעתי בדחיפות. אני עוברת דרך המסדרון שאותו תפסו "החבורה" ואני שומעת לחשושים. "תשאלי אותה!" "נו מה אכפת לך?" מצד כמה קולות נשיים. "תגידי" מישהי צועקת לי ואני ממשיכה ללכת כאילו אני לא שומעת. "את גותית במקרה?" היא צורחת וכל הבנות שם צוחקות, מה אני אגיד לכם.. בדיחה קורעת. אני מתעלמת והולכת לכיוון החנות נוחות, יודעת שהיום הזה יהיה ארוך.
"אני מקווה שהם יתנו לי מלגה" אני שומעת את אותו קול מחרפן צורח ומטריד את כל הנמצאים במסדרון. אני כל כך עסוקה בטלפון שלי שאני לא שמה לב שאני מתנגשת במישהו וכל הקפה שלי נשפך עליו. אנחת יאוש יוצאת ממני כשאני מרימה את הכוס מהרצפה, עולה את כל הדרך למעלה מול גופו של אותו אדם. אני מגיעה עד למעלה ורואה את פניו, כל כך יפות. "אני מצטער, הייתי צריך לשים לב שיש שלט 'עצור, פרות עוברות'." הוא אומר וכולם צוחקים. אני מביטה בעיניו, עיני זוהרות מדמעות שמאיימות לרדת. אני רואה שהוא מצטער על מילותיו, הטריק הזה תמיד עובד. אני מהנהנת לשלילה והולכת, יודעת שבעוד שלוש…שתיים…אחת.. "היי חכי" הוא תופס את ידי. אני מסתובבת. "אני מצטער" הוא אומר. אני מרגישה את גופי רועד ממילותיו, זה לא קרה אף פעם. הוא שם לב לכך. "א..אני צריכה ללכת" אני הולכת משם במהירות לכיוון שירותי הבנות, כי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
"לאחר דיונים קצרים וחדים, הכרזנו על רשימה של חמישים תלמידים שיצטרפו אלינו השנה" אומר הבוחן הצעיר. "אנחנו נקרא בשמותיהם, נתן להם עותק של הראיון שלהם ומפתח לחדר שלהם" הוא ממשיך. הוא מתחיל לקרוא שמות של האנשים שקילו מלגות, כמה מ"החבורה" קיבלו, כמה רק בכו. הוא התחיל לקרוא שמות של אנשים, הם קמים, הם מחייכים ומאושרים. "לילי גרייסון.. בן נבאדה.. ברוק וויליאמס" הוא בפתאומיות אמר את שמי, לא הבנתי מה קורה אבל מיד קמתי. לקח לי כמה שניות להבין שהתקבלתי. התקבלתי לאחד מבתי הספר הכי טובים במוזיקה בעולם.