אוטוביוגרפיה אנונימית

נכתב בהערכה רבה
לאימי ולאחי שלעולם לא יקראו את הספר
ולנפגעי עולם הפשע שניצחו בכל הכוח.

עצמות

"אם לא תלמדי טוב תנקי אסלות כמוני!!!" סבתא תמיד הייתה מטיחה בי. אפילו לוקחת אותי לנקות איתה את בית הספר כדי להמחיש לי כמה זה קשה להיות עובדת ניקיון. הייתה נותנת לי שלושים שקלים עבור העזרה, זה היה שווה את זה. עוד כמה מנות של פלאפל.
הבית, ההוא, שכיסה את רצפתו שטיח אפור שנראה כאילו נארג בכפרים הישנים בפולין שנת 1700.
הבתים המחרידים של שכונות העוני בלוד.
את זוכרת את השווארמה הטעימה שהיינו מביאות מהצפרדע הירוקה בתחנה המרכזית אמא? מצופה בכורכום ופפריקה, ככה לפחות זכור לי, הרי ריחות וטעמים לא שוכחים. היית מחממת לי על הגז, אלו היו הזיכרונות הטובים ביותר שלי ממך.
כל טיפה של מים, אל תשכחי שהשעון מים מתקתק את המספרים, המים יקרים…
הבלון נגמר, צריך לחדש כדי לחמם את השווארמה. ומה עם שנת הלימודים? שוב פעם סבתא.
לא יודעת מנין ידעתי שבסופו של יום אאבד אותך אמא. אולי בתור ילדה בת עשר צפיתי בלילות יותר מדיי בסדרות של MTV כשלא היית בבית. איך ידעתי שמה שאת עושה יהרוג אותך? או לחלופין יהרוס לי את החיים?
סבתא הייתה מספרת לי שבפנימיות אונסים ילדים ושאף אחד משם לא יוצא עם השכלה גבוהה.
כל כך אירוני שפחדתי מהסיפורים של סבתא יותר מזה שאת תהרסי לי את הילדות וזאת לאור קיום העובדה שמשם או מכאן זה מקל עם אותן קצוות.
האמנם הייתי מספיק שקולה להבין בגיל כזה שהסיכויים שלי לשרוד בבית איתך גבוהים יותר?
או שזה היה תרגיל הגורל, ואולי של אלוהים?

אמא, איפה את היית במעברי החיים כשהנפש המתבגרת שלי הייתה זקוקה לך, למה את השיעורים על הקושי שבניקוי אסלות לימדה אותי סבתא ולא את?
מדי פעם מהדהד בראשי קול מזיכרון העבר כשהייתי אומרת לך שלא יהיה לי כסף לקבור אותך, קברתי אותך עוד בעודך בחיים. תנסי להבין, לא הייתה לי תקווה לגבייך, בכל זאת, חייתי לצידך בזלזול מוחלט כלפייך וצפיתי בך אט אט מתנוונת. אל תכעסי, אפילו הייתי רושמת מכתבים שהייתי רוצה להקריא בהלוויה. כנראה שעוד היה לי מקום ילדותי בנפש שלקח את הדמיון שלי רחוק. עמוק אל מעמקי האדמה אליהם הייתי נופלת כשהייתי מסתכלת על השלד שלך…
הלובן והרזון הזה שלך, כמה התביישתי ללכת איתך ברחוב, השקיות השחורות שמתחת לעיניים, אפילו לא טרחת להסתיר במייקאפ זול משוק.
אבל הרזון הזה שלך, האנורקטי המזוויע, איזה זיכרון כאוב…כמה היינו רבות על הפליטות פה שלי.
לא יכולתי להסתיר את רמת הבושה…
אני זוכרת שהייתי חושבת לעצמי מזל שלא היית מספיק מעורבת כדי לבוא לאספות הורים. למרות שבאיזה שהוא מקום כן כאב לי. שאת לא כמו כל ההורים שצפיתי בהם מגיעים לבית הספר עם ילדיהם.
פעם כשבאת לאספת הורים הנהנת בראשך כאילו שהקשבת למה שאומרים לך, ראיתי בעיניים שלך שאת לא כאן. שוב את בבועה שלך, על מה את חושבת? הראש היה כואב או שזה העצמות?
רק רוצה שתדעי שהייתי תלמידה טובה אמא. השתדלתי מאוד.
אני אף פעם כנראה לא אדע אם ביום ההוא, כשהרמתי לך את השרוול של החולצה כדי שתראי שאני יודעת, האם רדפת אחריי כי כאבה לך המחשבה שאיבדתי את תמימותי ברגע או פשוט כי פחדת מההשלכות?
לא חושבת שזו האפשרות הראשונה, הנפש שלך הלכה לטייל רחוק מדי על מנת להרגיש בי. אמנם אני אף פעם לא אדע את התשובה המדויקת אבל למדתי אותך מספיק כדי לדעת שזו האפשרות השנייה. הרי את בול עץ חסר רגשות. רק הפחד הניע אותך, שיעקרו אותך ויתנו לך להתייבש מצמא בחממה. יכול להיות שהתשובה לא באמת חשובה לי.

בחזרה ללימודים אחרי חופשות החגים, כל הכיתה הייתה יושבת במעגל ומספרת מה עשו עם המשפחות בחופשת החג. תמיד הייתי מספרת אחרונה, מרוויחה עוד קצת זמן להמציא מה עשיתי עם המשפחה, והקנאה הייתה צורבת אותי בעורקים וממלאת אותי בחנק של דמעות.
את יודעת שיום אחד מישהי מהשכבה אמרה לי שאני לובשת את החולצה שאבא שלה זרק לה?
לעולם לא האשמתי אותך במחסורים שעמדתי בהם יחד איתך, אילולא היינו במחסור הזה מהסיבות הלא מוצדקות.
והן לא היו מוצדקות אמא.

תפוח

מבחינתי הייתה אמא כישלון מהלך. כבר הבנתי שזה לא תלוי בה, זה הנפש החלשה, שעושה את הבחירות המוטעות של החיים, זה כבר העצמות. האותות החשמליים שפועמים אל מעשים שגויים.
חוסר ציפיות מוחלט לאמא שנמצאת בחיים זה כמו לאכול בלי הפסקה ולהישאר תמיד רעב.
הייתי אוכלת אותך הרבה ונשארת רעבה.
הייתי כל כך קרה וחסרת רגש כלפי הסבל שלה – כזאת מנוכרת…הייתי מרוכזת בעצמי, להתקדם ולא להתרסק נפשית. חס וחלילה להראות חולשה, אסור לי.
לפעמים הייתי מנהלת קונפליקט פנימי שעל פי תורת המציאות לא הייתי אמורה לנהל. סייעת של מי אני – של עצמי או שלך, או של שנינו?
ככל שהתבגרתי יותר הבנתי שכל מה שהייתי אומרת לך לא הגיע מרוע, אלא מחוסר אונים וכאב של גיל ההתבגרות, כשהייתה צריכה אותך שם, במעברי החיים שריסקו אותי, ואת אינך. אז התקדמתי לבד.
וזה בסדר. כי באיזשהו שלב השלמתי עם זה, לא במלוא המובן אבל הייתה מין שלמות נפשית, מהסיבה היחידה שנהניתי מהקור הנפשי שפקד אותי, הבגרות המוקדמת שהעניקה לי תחושת ביטחון והמרץ ללמוד, אוי ואבוי לנקות אסלות. זה היה הפחד שניהל אותי יותר משכאב לי עלייך אמא. איזה אירוני, לפחד מלנקות אסלות יותר מלאבד אותך. כנראה שיש פחדים שצריך לעבד שנים כדי להבין מה משקלם על מאזני הנפש.
מה לעשות אמא שהראש הוא לא מחשב שאפשר לפרמט, אי אפשר להשמיד את מה שזוכרים כל כך טוב.
את מה שבנה אותך לאורך גיל ההתבגרות. איפה את היית במעברי החיים כשהייתי צריכה אותך? היית פיזית. ולהיות קיים פיזית בחייו של בן אדם לא תמיד מצביע על קיום חיובי, הרמוני.
הקיום שלך בחיי היה יכול להיות הרמוני אילו הייתי מדרדרת כמוך, מיאוש. לסמים. או לחלופין זה היה יכול להיות הרמוני אם מלכתחילה היית חושבת צעד קדימה ועושה את הבחירות הנורמטיביות בחיים.
אם שואלים אותי הייתי בוחרת באופציה השנייה, או שהעולם כבר לא עובד ככה אמא?

היה בי רצון עז להראות שאני לא דומה לתפוח שנפל לא רחוק מהעץ. וזה היה יותר קל ממה שחשבתי מבחינה פסיכולוגית, לא הייתי צריכה אפילו להשתדל להיות שונה ממך, פשוט התגלגלתי רחוק מהעץ שממנו נפלתי, מהעץ שלך. עץ של תולעים.
באיזשהו שלב הבנתי כמה אני נהנית מהלבד. הלבד היה בשבילי עולם ומלואו, עולם שקשה להסביר לתפוחים שהם אינם מהזן שלי.
יש לי כל כך הרבה שאלות אלייך, גיבורה. אני כבר לא כועסת עלייך. פעם שנאתי אותך.
אומרים שבין אהבה לשנאה מפריד צעד אחד, ומשנאה לאי רגישות הרבה יותר.
הבחירה שלי הייתה כרונולוגית, קודם אהבתי אותך, ואז שנאתי אותך, ואחרכך שכחתי. והפכתי למחוסרת אמפתיה כלפייך.
לא יודעת אם אני יכולה לשפוט את עצמי בצורה אובייקטיבית, וגם את. שפטתי את עצמי שנים על הקור והחוסר רגישות שפקד אותי כלפייך, פחדתי שאשאר כך לנצח בגללך. התבגרתי, והקור כלפייך נשאר.
ישנם צמחי ביצה, שסופגים טינופת וגדלים להיות צמחים לבנים ורחבים.

ההבנה שלי אלייך תהיה הבנה רגשית, לא הבנה ראלית. וקיים ניגוד מוחלט בין השניים שעם הזמן למדתי להפריד.
אני יכולה להבין אותך רגשית, כי יש לי רחמים כלפייך, כי כואב לי על מה שעברת וראית, אני אפילו גאה בך שהצלחת. גאה בך הרבה.
אך הצד הראלי שלי שולח לי שאלות שאני לא מצליחה לתת להן תשובות הגיוניות, אלה תשובות תאורטיות שאינן נמנות בתורת הפסיכולוגיה שבה אני מאמינה, ולכן אני נותנת לך להרגיש שאני מבינה, וביני לבין עצמי אני מתקילה עצמי בכתב עם שאלות שאת לעולם לא תדעי לענות.
או שאני לא אדע להבין.

קופסה חומה

תשע וחצי בערב יום שישי, ברקע מתנגן ערוץ MTV, קיץ נעים בעיר החדשה, מול ארון ענק בחדר הצר שלך עם ריח חריף של אבק וטבק, פתחתי את הקופסה החומה שלא דאגת להחביא, מלאה במזרקים כתומים.
את יודעת שהרבה שנים מאוחר יותר ידעתי שאלו מזרקים של חולי סכרת?
איפה נעלָמת הלילה אמא, אולי אם לא היית הולכת לעולם לא הייתי פוגשת בקופסה החומה.
כשעמדתי שם מול הארון וסגרתי את הקופסה, קיבלתי הארת חשמל במוחי, הרגיש כאילו התבגרתי שנים בין רגע. היום בקופסה יש הרבה זיכרונות קטנים שאני מבעירה עם גפרורים, והם מאירים באורות קטנים של תקווה ואושר, זיכרונות שנכבים עם גמר השעווה.
לא אכחיש, באותו הערב הסתגרתי בחדר והתחננתי לאלוהים שיעיר אותי מזה. רק שיגמר החלום.
תהיתי לעצמי שיקרה דבר אחד מבין השניים, או שתמותי ולא אוכל לקבור אותך, או שתדפקי לי את העתיד.
אני לא זוכרת מה היה בעדיפות שלי, בתור ילדה בת 10 אני חושבת שמבחינה רגשית העדפתי שתדפקי לי את העתיד מאשר שאתייתם בגיל כזה. לא בטוחה שזו תהיה אותה תשובה אם ישאלו אותי היום.
מצטערת, את עשית את הבחירות שלך ואני את שלי. אנוכיות תמורת אנוכיות.
מה עם השקיות הקטנות שקצוותיהן שרופות לצורך האיחוי, גם הם לחולי סכרת אמא?

בניסיון כושל לנתח איך עבד ההיגיון שלך, נכנסתי לנעליי הנרקיס, על מנת להבין מה הייתי עושה אם הייתי אחת כזו. אמנם לא אחווה זאת על בשרי לעולם, הגעתי לתובנה שהייתי מפחדת להשאיר את החומרים בכזאת פשטות בקופסה בארון. הרי זה הגיוני שארון נחשב כרהיט שירצו לחטט בו כדי למצוא משהו מעניין.
רופאה וטרינרית לשעבר, אדם נורמטיבי, מספיק אינטליגנטית כדי לדעת שילדים הם סקרנים
אז למה לא החבאת חכם יותר? האם הספקת להתנוון שכלית או שפשוט כל כך לא ספרת אותי?
אם להיות כנה איתך, ויציעו לי היום למחוק את אותו היום ולשנות את חיי לגמרי, לא הייתי מסכימה.
הגעתי לשלב בחיים שבו אני שלמה עם מה שראיתי ועברתי, שלמה עם מה שלמדתי על בשרך שנרקב עבור שיעורי החיים שקיבלתי על חשבונך. בזכותך ניסחתי ספר חוקים שעל פיהם לעולם לא אטעה בטעויות שלך.
חבל שהעולם שלי נאלץ להיבנות ע"י האגואיזם האינטרסנטי הרך שעיצבתי כדי להגיע לאן שאני צריכה.
ואם זה עלה לי בלמסור את הילדוּת שלי לשטן בטקס שבו מכרת לו את נפשך, בקלות לב.
האם זה היה תרגִיל של הגורל, או אלוהים?

כמה אחוז הסובלים בחייהם מאכזבה עמוקה, מכאב נפשי ומנפילה אל מעמקי הדיכאון, יבחרו להאמין שהכל בראש ובכוחות הפסיכולוגיה יתנו יד להצלחת הטיפול? הרי הכל בראש לא משנה כמה נתווכח על זה – מניסיון.
כמה אנשים שסובלים מאותו גיהנום בוער יבחרו לתת יד אל סוכריות כדי להפסיק לבעור ולהישרף במעמקי הנפש, לקבל קצת חופש מהגיהנום הבוער שאגב הם עצמם יצרו.
זה כבר לא עניין של סטטיסטיקה. האחוז הוא לא באמת התשובה.
מה יותר קל זו תשובה יחסית – תלוי מי עונה אותה.
אז מה הייתה הדרך שלך אמא?
אם תשאלי אותי באיזה דרך הייתי בוחרת כשקשה, הייתי אומרת לך להתמיד בפגישות עם פסיכולוג ולקחת מייצבים בהתאם להוראות הפסיכיאטר, ואת היית בוחרת לפתור את הבעיה בשנייה, הרי הפתרון הזה הוא עניין של כמה שניות עד שהחומר נכנס דרך נאדיות הריאה ומגיע עם זרם הדם למוח.
את מבינה את הניגוד אמא? קשיי החיים שברו אותך לרסיסים והפכו אותך לחלשת אופי?
אני לא חושבת. אני חושבת שזהו מרכיב האישיות שלך- להיות נתונה למשבר מהיר, אי יכולת להתאזר בסבלנות ונטייה להתמכרות, ואת אינך מאשימה את עצמך,
ואולי לראשונה את גם צודקת.

שלג

איך מוכרים את הנשמה אמא? האם זה תהליך של התנתקות פסיכולוגית או שמוכרים אותה בכסף?
מה קרה במרווח הסינפטי שבמוחך כשנתת לנפשך לעזוב? מלאכית קטנה, החיים ריסקו את הנפש ואז התנוונת לנוכח הריקנות.
איך את יודעת להפריד את פסי השלג? איך את מבטיחה לעצמך שזו לא תהיה הפעם האחרונה שתפרידי? טעות אחת קטנה ואת לא כאן! דאגת להזכיר לי שאת לא מכורה, זה פשוט בעצמות. במקום סידן מרכיב עצמותייך השלג.
אמרת שאם את מאחרת, העצמות מסתובבות, כאבי תופת וצלצולי רעש לבן, אבל איך הן יכולות להסתובב?
את רוצה להגיד לי שאף פעם לא חששת שאשמע את הדיבורים על כמות הגרמים וכמה זה עולה?
וגם אם הסיכוי קלוש שאני ערה בשעות הקטנות של הלילה, למה עדיין לקחת את הסיכון?
האם לו לרגע תהית בינך לבין עצמך שהילדה שבחדר ליד יודעת מה זה חום לבן וקרח? תופתעי לגלות אפילו ידעתי את מה מביניהם מסניפים. גם אחר שלב הכנת החומץ על כפית הספקתי לעקוב.
מה נתן לך ביטחון להפריד את פסי השלג ולהסניף מול הפנים שלי? פניי הקפואות נתנו לך לגיטימציה שזה בסדר, יצרתי לך תחושת ביטחון של מקום קר צפוף ביהלומים קפואים?
לא מאמינה שתיארת לעצמך שאני לא מבינה שזה פסול, את ידעת. השתמשת כנגדי בפחד שלי מפנימיות ולא פחדת שאתלונן עלייך. לא פחדת מהתגובה שלי לנוכח הדקירות שבידייך. לא פחדת מהצפייה שלי בשריפת הכפיות ואיחוי הקצוות.
את אף פעם לא תדעי, אבל הייתי נופלת אל מעמקי האדמה וטובעת בתוך חנק של ריקנות – בדיוק כמוך.
אבל היה לך נוח שאני בודדה ושקטה, אף פעם לא מפריעה, לא שואלת שאלות.
הריקנות שלי הייתה זהה לריקנות שלך, אז איך תאמרי שלא שמת לב?
עבור מישהו את חלל ריק מלא בכוכבים שאף פעם לא יגלו, עבורי את חדר קטן שלמדתי להכיר ולקרוא בעיניים עצומות. אז אל תשכחי שנחש מגדל נחש, השורות שחשבת שהוא גונב לך הייתי מורידה לכם באסלה.
אסלה שלעולם לא אנקה.

הבאת לי מאה שקל ושלחת אותי לבניינים מאחורה, איפה שגר נביל. אמרת לי להזדרז ורעדת.
אני שואלת את עצמי כבר שנים, כיצד היה לך את האומץ לשלוח אותי לשם להביא לך מנה? ולהכניס אותם הביתה? איך לא פחדת שיחטפו אותי? יאנסו אותי? הרי עברת את זה בגיל 13.
התודעה שלי עושה היום חישובים שמעמידים אותי בקושי רב עוצמה להבין את אישיותך והתנהגותך.
אני יכולה להבין למה סיפרת לי בגיל קטן שנאנסת כשהיית קטנה כי ברחת מהבית והסתובבת במקומות הלא נכונים, סיפרת לי כדי להגן עלי ולהגיד לי שאסור לי להסתובב במקומות מסוכנים. אם כך אמא, למה העמדת אותי באותו מצב? הרי לא יכולת לדעת מה יקרה, כמו שלא ידעת איך זה קרה לך.
אל תרגישי רע, לא אנסו אותי, רק אוננו על משטח הקרש שטרם הספקתי לגדל בגיל 12.
אבל זו לא אשמתך אמא. לא אשמתך שהוצמדתי לקיר קפואה ככבש שעומד להישחט. וזו הסיבה שהיום אני רעת הצאן שבנתה עדר משלה להוביל. את לימדת אותי שיש עדר שצריך לנטוש, וכך עשיתי – נטשתי בלא רגש את העדר המושלג והקפוא שלך, הנטישה הנפשית הטובה ביותר שעשיתי, ולא כאב לי ולו מעט.
טבעי עבורי לומר שהניתוק ממך עזר לי לבנות חוטי מחשבה שילד בגילי מתקשה לפתח. וזה מה שבנה את הנפש הצבעונית שלי, שלמדה לצבוע את העבר בצבע הנכון להתנתק על פי הצורך.
ואני מודה לך על הקושי הפסיכולוגי שיצר לי את הבגרות המוקדמת הזו.
בסמטה שמחברת בין הבניינים בשכונה שמעתי מישהי צועקת בטלפון "שהכל לטובה", המשפט חסר ההיגיון שחשבתי שלעולם לא אצליח לאמץ. החיים כה דינאמיים אמא, מסתבר שעם כל מדרגה רוחנית שאתה עולה, אתה לומד לפתח גָדְלוּת נפש שתביא אותך להבנה שהכל אכן לטובה.
תראי איפה את ותראי איפה אני, עדיף שורד אחד מבין השניים מאשר שני גוססים.

תורת היחסות שלי

אחרי לא הרבה שנים, שהשינוי הראה את תוצאותיו, מרגיש כאילו את 20 שנה מאחורי. נשכחת רגשית במוחי. האדרנלין הרע חלף מהמרווח הסינפטי כשאת כבר לא לידי.
את יודעת מה זה אמפתיה אמא? האמפתיה היא תהליך פסיכולוגי רגשי-שכלי שבו האדם קולט, מבין ומרגיש במידה מסוימת את מצבו הנפשי של האחר. האמפתיה העצומה מופיעה כתגובה למצוקתו של אדם בעל משמעות עבורך. ואת היית לי לדבר המשמעותי ביותר. יצרת אצלי חוויית הזדהות טוטאלית שבה לא הבנתי מי סובל יותר. אני או את.
תחילה חוויתי אלייך אמפתיה רגשית, שהיא היכולת לחוות רגש מותאם למצבו הפנימי של האחר, לכאוב בכאבו ולהרגיש מה שעובר עליו. הרגשתי בך כאילו את זו אני.
זה לא לקח יותר מדי זמן עד שהפך הדבר לאמפתיה קוגניטיבית, שהיא היכולת להבין מצב מנטלי או נקודת מבט של הסובל. כמו לשמוע סיפור של אדם שאתה לא מכיר.
אם אמפתיה רגשית נשענת על תהליכי זיהוי רגש ותהליכים גופניים, הרי האמפתיה הקוגניטיבית מערבת חשיבה והבנת הקשר בלבד.
אחד ההבדלים המשמעותיים ביחס להתפתחות הסוגים השונים של האמפתיה, הוא סדר ההתפתחות של המערכות. האמפתיה הרגשית מופיעה בד"כ לפני הקוגניטיבית. כי הקוגניטיבית דורשת יכולות קוגניטיביות גבוהות יותר. שנבנות בשלבים, בבגרות, בשילוב האינטליגנציה וניסיון החיים.
בנוסף שתי סוגי האמפתיה נשענות על מערכות מוחיות שונות.
את מבינה כמה עצום השינוי הרגשי שחווייתי כלפייך? ואת תרמת ליכולות הקוגניטיביות שלי לגבוה ולא משנה באיזה נסיבות, ולכן הפסקתי להרגיש בך. רק הצלחתי להבין שהחיים נתנו לך כישלונות שלא עמדת בהם ונפלת, ותקופה ארוכה לאחר שהבנתי שזו סך הכל אמפתיה קוגניטיבית שנשענת על הבנה ולא על רגש, על ראליזם כלשהו, אט אט הפסקתי להרגיש בך בכלל. ואז האמפתיה נעלמה לה.
כי התבגרתי והבנתי שבחיים אפשר לעשות את הבחירות הנכונות.
אבל יחד עם זאת מצאתי כוחות עצומים ששברו את הצוקים שבניתי נגדך, כי סלחתי ושחררתי.
יש לך מושג כמה כוח נפשי ובגרות צריך לפתח כדי לסלוח על הכל?

כדי לדמות לעצמי מצב כלשהו שאני לא מסוגלת לבצע, כמו לשאול אותך את כל השאלות שצברתי לאורך השנים, בניתי לעצמי את תרפיית הסימולציה. אני מדמה את הסיטואציה, כאילו שאני מדברת איתך ממש, עשיתי את זה כשעזבתי את החדר ריק. הלכתי עם תיק כבד פעמיים בשבוע כדי להתרגל לסיטואצית העזיבה. היום אני מדמה איתך שיח שמבחינתי, לעולם לא יתקיים, וזה לא בגללך – זו אני.
אני מאמינה שאת לעולם לא תוכלי להכיל את העולם ומלואו שיש במוחי, להבין תמצית ממה שיש לי לומר, או לענות לי תשובה מספקת כמו שאני מצפה. אז למה מלכתחילה?
אומרים שבחיים צריך לקחת סיכונים, להתנסות, הרי אם לא מנסים לא יודעים. ניסיתי ליישם את המשפט הזה בשכנועים עצמיים שאם אתן לזה ניסיון אולי אקבל תשובות. ברגע שניסיתי ליישם, הבנתי שהתשובה נמצאת בין השורות. אולי פשוט התקדמתי הלאה ולא כזה חשוב לי לדעת מה שיש לך לומר, מבחינתי כל מה שתגידי כבר חסר משמעות, כי דברים שמשפיעים על אדם ונותנים לו תשובה מספקת מגיע קודם כל מהרצון החזק של אותו האדם להבין את מה שאומרים לו, מה שנקרא תקשורת הדדית.
ואני איבדתי את הרצון להבין את מה שיש לך לומר.
כל כך אמביוולנטי.

לשכוח

דאגת לספר על גברים בוגדים שבכיסא האחורי ברכבם הדוק כיסא של ילד ופזורים צעצועים.
סיפרת את תורת הריחות המסריחים של כל אחד מהם, ואחרי עשר שנים אני שואלת אותך אמא, למה?
לא ראיתי הגיון בלהאמין שניסית לשנות את תפיסות העולם שלי ולהרחיק אותי מהנורמאליזציה.
היית מרוכזת מדיי בעולם הסבל של עצמך, עם ריקבון שזרם לך בעורקים. אני לא מאמינה שעשית זאת בכוונה אמא, את בסך הכל מלאך שמכר את נשמתו לשטן והתנוון. ואני סולחת לך על כך.
אומרים שטיפת המים חודרת אל תוך הסלע לא מכוח נפילתה, אלא מכוח התמדתה, ולמרות שהתמדת להזכיר לי שהעולם הוא כל כך שחור, לא הצלחת לחדור את הסלע. העולם הוא עדיין אותו עולם.
אם העולם שלי היה עובד כמו שלך, אז אצלך כולם הם בוגדים ואצלי כולם נרקומנים. אבל אני לא שם, לא בעולם שלך, כי הייתי מספיק עצומה ממך להבין שזה לא כך, שהחיים מורכבים יותר ופשוטים להבנה עבור אלו שלא מכרו את נשמתם.
בזכותך למדתי דבר נוסף, שבני האדם מתפצלים לשני סוגים; אלה שלומדים מהטעויות של עצמם, ואלה שלומדים מטעויות של אחרים. מבינה מה ההבדל ביני לבינך?

באחד הימים מכרת את הנשמה שלי אמא. לא צלח לך, אבל לקחת את הסיכון, ואני שנים בשכנועים עצמים שזה היה בתום לב.
איך לא פחדת לתת לי כדור שנותנים לנגמלים? הרי לא ידעת איך אגיב אליו. לא חווית את הפחד מלאבד אותי בטעות, אז לפחות היית חוששת שיעלו עלייך. העסקה שלך עם השטן החזיקה או שאלוהים התערב?
השאלה הזו היא עוד אחת מתוך אלפי שאלות שיש לי אלייך, שאני לעולם לא אזכה לשאול.
ומה עם הרמיזות שלך שהערבים הסוחרים הם אחלה גברים ושכאלה אני צריכה כדי להצליח, הייתי עד כדי כושלת בעינייך? הסתכלת עליי וראית את עצמך?
את יודעת מה אמא, בזכותך אני יודעת שכשמוכרים את הנפש לשטן כבר אין מקום לאהוב.
איך העזת לתת לי לאכול חודשים שלמים מנות חמות שהייתי רושמת בסופר ליד הבית, כשבכיסך היו מאות שקלים שבזבזת עבור העצמות שלך, ומה עם שלי?

תודה לך על הקושי הרגשי שלימד אותי לאהוב את עצמי יותר, להעריך את החיים. לקבל ערך לפרנסה ולקידום. להיות חסינה מכאב, וממך. ובעיקר על הניצחון במלחמת החזרת הנפש שלי אותה מכרת.
אני מקווה שיום אחד תסתכלי עלי ותהי גאה בעצמך שתרמת להתבגרות המוקדמת שלי שבנתה לי את המקפצה הזו. ואני לקחתי ממך רק שיעורים לחיים, לא מעבר.
הלוואי שיכלתי להעניק לך תמצית קטנה מהכוח שיש לי, מהידע שצברתי, חוט מחשבה אחד שתפרתי, אבל חבל לי, את אף פעם לא אוהבת להקשיב.
סלחתי לך אמא, בכל רמ"ח איברי, על הימים שבהם ראיתי אותך מסניפה, ועל הימים שהזרקת מול הפנים שלי ולא התביישת. סולחת לך על היום שהבאת לי כדור מיועד לנרקיסים כדי להקל על כאבי, ואחרי שהתבגרתי ושחררתי אותך אני מאמינה שגם זה היה בתמימות. נתתי לך מתנה גדולה, מחילה.
אינני מרגישה אליך דבר. יתכן שפרויד היה אומר שזה יותר גרוע מלהרגיש משהו רע, כי כשאתה לא מרגיש דבר זה מצביע על ניתוק סופי.
בגלל אותן סיבות, אינך מכירה אותי עוד, אם בכלל הכרת. אל תהי עצובה, לא הלכתי, אינני נזכרת בך עוד בלילות.
בסך הכל למדתי לשכוח להכיר אותך.

אור

אני זוכרת איך קברתי במעמקי הנפש את קול צווחת הבכי, הייתי מקשיבה להד הצווחה בוקע מהמעמקים שבתוכי, מנפח את הוושט וחוסם את האוויר, חונק את גרוני, מכווץ ומצמרר אותי. כשהייתי מביטה לתוך עינייך יוצאות מהחשיכה שבחדרך.
ספרי לי בכנות, איך מרגישה האי יכולת להביט אל האור? כשהאישונים מתכווצים מקוטרם העצום אל קוטר זעיר, ולובן העיניים נסדק בנימים של כאב, איך הרגשת אמא כשגופך החל את תהליך הפוטופוביה?
ספרי לי כמה כוחות נפש צריך כדי להתמודד עם שדי החושך בחדרך, היכן שהסתובבו העצמות דרשו את מבוקשן, לאן לקח אותך הדמיון? אילו מילים עברו בראשך?
האם זו הייתי אני שחשבת עליה בטרם ויתרת? או שהיית עסוקה בלהילחם על החיים?
בבוקר ההוא שהתעוררת והחלטת שזהו, האם זו הייתי אני שחלמת עליה?
האם החלומות שלך היו סיוטים או חלומות של פיוס עם החיים?
האם הפחד מהמוות משמיד קודם את הנפש בטרם את הגוף? מה שבטוח זה שהפחד מהמוות היה מניע חזק יותר ממני כדי להצליח לעבור את שערי הגיהנום בהם בערת בתוך חדרך.
מה נתן לך כוח להפסיק? האם הפחד מהמוות לקח אותך סיבוב אל המקום אליו את מיועדת ונבהלת?
או שזו הייתי אני שעבורה בחרת להישרף?
במראה הארוכה שבחדרך הבטת על גופך הלבן והרזה, על השקיות השחורות שמקיפות את עינייך,
הושטת את היד והסתכלת איך היא רועדת. הנפש שבהשתקפותך דיברה אלייך כמה שהיא רעבה, ואת אמא לא יכולה לאכול. הכל היה מבחיל וגם את המים ששתית התחלת לשלשל, נפשך מתחננת אליך במראה שחרריני למזונות הפיוס, אל המקום בו לא ארגיש בכאבך. במקום בו כבר אין מנות, כי כאן הן כבר לא עוזרות.
כי פה כבר אין גוף שיתפקד ויעבוד עבור השלג הלבן…שכבר מזמן איבד את השפעתו.
הבהלה מהמוות, החושך והכאבים הם אלו שהובילו אותך להפסיק ולנצח בכל הכוח.
נשרפת בשערי הגיהנום שם בחדרך והתחננת לעזרתו, שמעתי את תפילותייך מהחדר הצמוד.
וגם אלוהים שמע.
ניצחת ביחס לכוח שהיה לך, אבל את זוכרת נכון? הפחד מהמוות משמיד את הנפש טרם הגוף,
הקרבת את נפשך בעבור החיים, גיבורה.
זחלת אל האור שבקצה המנהרה, על כל אבני הדרך ששרטו אותך, דיממת את נפשך ונשארת כאן איתי.
בצאתך מהשערים בהם בערה נפשך, כתבת לי מכתב, מה רצית להעביר? את פרי דמיונך שיצר כוונות כנות ורצון להגשים או שידעת שתאכזבי אותי כי זה האופי שלך?
רשמת לי שאת בסדר, כי ברוב הזמן היית ישנה ולא טרחת לשתף אותי בכאבך כשהייתי בחדר לידך.
הזכרת את המילים שאמרתי לך לפני כמה שנים שלא משנה איזו אמא את אני תמיד אוהב אותך. אז זכרת.
שאלת אם אוכל לסלוח לך, אז ידעת שפישלת.
ביקשת ממני לשמור על אדם שיכול להיות אבא שלי, אז ידעת שהתבגרתי בין רגע בגללך.
הבטחת, שתצאי בריאה ושלמה ושתמיד נהיה ביחד. שנטייל בכל הארץ.

הלוואי שיכלתי לתת לך לשמוע את הציפורים לפנות בוקר, להמחיש לך את הסיפוק בטעמים השונים, להראות לך איך מתחלפים צבעי השמיים, להריח את פרחי העונה, לחוות את חושי האושר של החיים אליהם חזרת. ואם היו נותנים לך לבחור באחד, מה היית בוחרת לחוות? חבל לי שאף פעם לא יהיה לך מושג.
ועל כך אני מצטערת בשבילך מעומק הלב.
תישני ברוגע כמו שאני למדתי לישון, וזה מספיק לי. לא ביקשתי יותר מדי אחרי כל מה שהעברת אותי נכון אמא?……..

גרעינים

ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ–וִחְיִיתֶם. ו וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; {יחזקאל ל"ז}…
כך אמר אלוהים גם לעצמותייך אמא? באותו יום שהגעת עם המזוודה שארזתי לך למכון גמילה המרוסק שהתנדף ממנו ריח של חוות עזים. הוא הביא בך את הרוח, החייה את נשמתך. נתן לך גידים ובשר, קָרַם מחדש את עורך המקומט. עדיין היית רזה כמקל, אך הלובן נעלם. והסומק חזר.
החזון שדקלמתי עבורך בין ארבע קירות.
אני זוכרת ששאלת אותי אם אלוהים סלח לך על הארנב שלי שהכנת כעוף בגריל ואמרת לי שהוא ברח.
אז כן אמא, אלוהים סולח על ימי הרעב הללו בהם ויתרת על נפשך כדי להאכיל אותי. ולכן הוא נתן בך את רוחך.
תחילה, סופח הזרע מים. הוא תופח וקליפתו נבקעת, התהליכים המטבוליים מתגברים. האנרגיה האצורה הופכת להיות זמינה, וחומרים מתפרקים ואז חלה התרבות מהירה של התאים. התאים עוברים התמיינות ומתפתחים לשורשון ונצרון שפורצים מהזרע. הפרח של חיי, מלך אדום השיער. כשהשורשון והנצרון בוקעים מן הזרע, הזרע כבר אינו חשוב. הוא כבר אינו הגורם המחמם, המזין והשומר. הגרעינים הפכו להיות חיים, מעבירים ומנתחים את האנרגיה של נפלאות השמש.
האם התפללת כארבעת האמהות? האם הרגשת חסרת משמעות כי הביולוגיה של גופך הראתה לך שאת לא חשובה יותר? ואולי זה הפתק שהנחתי בכותל?
נולד כמלאך רפאל, אדום שיער כמו דוד המלך ושמואל כי שמע האל כבקול שרה רבקה רחל וחנה.
המתנה הבלתי אפשרית, לאישה שמכרה את נפשה לשטן בעבור השלג והעצמות, היא המחילה והנפש החדשה בעלת בשר ועור משלה, נפש של עצמה שמשלימה את הרִיק שבך, עם שם של מלך ישראל.
כבר אמרתי לך, שכשהנפש עוזבת את הגוף ונמכרת לשטן, גם אחרי המחילה היא לא תחזור לצורתה המקורית. זו לא תהיה טעות פרוידיאנית אם אומר טוב שכך.
שתי נפשות צועדות לאורך גשר הדילמה, דילמה רבת עוצמה, האם הגרעין יקבל את התנאים האופטימליים עבורו כדי לממש את היופי שבצמחו?
דילמה שרק נפש אחת תוכל לממש. הפעם טובים השניים בחיים מבין שלושה מתים.
גליי הים שבעינייך והניצוצות שבמבטך, כה כחול ושליו, למה הדופמין שזרם התפנה כה מהר?
מדוע פלא הטבע המשוכלל שביקום, השורשון והנצרון שבקעו את הקליפה חדרו וחצו את האדמה,
הרעידו את הלוחות הטקטוניים שבנפשך? מצאת נחמה בחיה אילמת ולא בפרי בטנך.
בחיפוש אחר הנפש שמכרת, בקיפאון המדבר העצום והריקני, מצאתי את עצמי לראשונה נכשלת.
עולה על סירת השיט וחותרת הרחק ממך, מהפחד להביט בעיני הכישלון של עצמי בלהשלים ולהבריא אותך, בחרתי להתרכז להצמיח את גרעיניי במדבר הכתום, כשאת איי שם נחנקת בתוך גרגירי החול של עצמך.
לבדך פוסעת את צעדות המוות של עצמך, מזיעה מהקור ושמחה מהכאב, סובלת מהטוב ומחפשת אחר האושר, את לובשת תכשיטי כסף מזויפים, בניסיון להרתיע את השדים. מכסה את סבל הפנים באיפור זול, וצובעת את הציפורניים בצבעי תשוקה. מורחת קרמים בריח ורדים, בריח האהוב ביותר על השטן.
האם את מנסה להרחיק או לקרב אותו שוב?
האם פלא הטבע שבקע מבטנך לא החזיר את רוח נפשך? אולי בחשכת החדר מסרת לו את כל החבילה.
ואם אני הייתי נפשך, ומסרת אותי, הרי הוא מעשה הצלת הנפש ולקיחת החטא. ואז הנפש שבחסות אֲבַדּוֹן משתחררת בתמורה ומנתצת את ההרים, בוקעת את הסלעים וצומחת. ואם זה כך, הקרבת אותי קורבן, כדי להוציא אותי מהמדור השביעי שבו בערת.
האם זה היה התרגיל שלך אמא?