אוטיסט

כולנו מכירים את זה,
המחשבה הארורה עברה לנו בראש לפחות פעם, אם לא יותר, בתוך הקופסא הזאת שאנחנו קוראים לה ראש.

אנחנו מקרה סעד.
או שזה ברור לנו, או שהסביבה שלנו כל כך מתחשבת שאשכרה אנחנו חושבים שאנחנו מתפקדים, אשכרה עושים דברים כמו שצריך.

הפאקינג סובלנות הזאת, כל כך טובה לנו.
כל כך מאפשרת לנו, להיות האוטיסטים שאנחנו.
להיות טובים בבדיוק כמה דברים ולהכשל בכל השאר.
פאקינג חברה סבלנית ומתחשבת שכזאת.
הכל טוב תמיד ואהבה בכל פינה.
איזה בן של זונה אני שאני מתבכיין על זה

מתבכיין על זה שהכל טוב והכל כל כך מאפשר שאני מסוגל להתעלם לחלוטין מהפגמים שלי.

מחייב את עצמי למצוא פגמים בעצמי כי המראות והאנשים סביבי מסרבים להגיד לי מה זה בדיוק הדבר שעושה אותי כל כך מעורר רחמים.

כמו אוטיסט, פשוט באים לקראתי, מרימים לי שצריך ומשתדלים לנהוג בי בסבלנות.
כי אני חמוד ויש לי לב טוב, אז מה משנה כבר.
שיעורר חיוך יעורר רחמים ויהייה.
ואז הוא ילך, עד הפעם הבאה.

מזל שהוא לא יודע כמה הוא כזה.

אוטיסטים בכלל מודעים למצב של עצמם?