אורחת לא צפויה (מוקדש לילדי הדרום באהבה)

"נעמה …בואי רגע, אני צריכה לדבר איתך מתוקה" שמעתי את אמא קוראת לי מהמטבח . אמא טיגנה שניצלים לצהריים ואני הכנתי שיעורים בהיסטוריה, ככה זה היה כמעט כל צהריים.
ירידתי במהירות למטה והצצתי במטבח.
אמא עמדה ליד המחבת עם סינר פרחוני צועק שאבא קנה לה ליומולדת שנה שעברה ואני לא מצליחה לגרום לה לזרוק אותו.
היא שרקה בעליזות והפכה את השניצלים בעזרת המרבד.
" רצית אותי? " שאלתי
" כן אני רציתי לדבר איתך על משהו חשוב מאוד, שבי ליד השולחן ואני באה."
אמא ניגבה את ידה במגבת המטבח, כיבתה את הגז והתיישבה ליידי.
"את הרי יודעת על המלחמה בדרום ועל מה שקורה שם" אמרה.
ידעתי ועוד איך. בבית הספר מדברים המון על המלחמה ועל "עמוד ענן" על "כיפת ברזל" ואפילו על המבצע הקודם "עופרת יצוקה".
שמי הוא נעמה ואני בת 14. אני גרה בצפון, בערך באיזור חיפה ופה תמיד שקט, בלי טלים. חוויתי חוויות של מלחמה רק בגיל ממש קטן שאז עוד לא הבנתי את משמעות הנזק שזה גורם.
כשהייתי בכיתה ד' היית נכנסת לכל מיני אתרים שאפשר להכיר בהם חברים חדשים. התחלתי להתכתב עם ילדה מהדרום שגדולה ממני בשנתיים שמכנה את עצמה "קייטי" על שם גיבורה בספר האהוב עליה.גם אני נתתי לעצמי כינוי כי חשבתי שזה מדליק. "נוגה" על שם הדמות האהובה עליי מסדרת ספרי קופיקו . התחלנו להעמיק בשיחות ולשתף אחת את השנייה בחוויות מהיום היום. היא סיפרה לי על המלחמה ועל "צבע אדום" ועל מה שעובר עליה בבית הספר ובעיר, אני אפילו לא יכולה לחשוב על דברים כאלו ולא מסוגלת להבין איך יכולה ילדה לחיות בצורה כזו.
אני וקייטי היינו מדברות המון אבל לפני חודש וחצי בערך היא הפסיקה להתחבר לשם. אני לא יודעת מה קרה כי לא היה לי קשר איתה מלבד השיחות ואפילו את שמה האמיתי לא ידעתי.
אני מקווה שהיא בסדר.
"נאם… נעמה … את איתי מתוקה?" שאלה אותי אמא
כנראה הייתי שקועה במשחבות כי לא שמתי לב אליה.
" כן אמא אני איתך מה רצית?"
" רציתי לדבר איתך על עניין חשוב. המחכנכת שלך שלחה לי מכתב במייל על אפשרות לארח ילד או ילדה מהדרום. קראתי את המכתב והחלטתי שאנחנו הולכים לארח ילדה בת גילך בביתנו עד שכל עניין המלחמה והמתיחות ייפסק.
בוםם!!!! הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ ונעלם.
אני ממש לא ילדה חברותית וחוץ מהחברה מהאינטרנט ועוד 2 ידידות שאוהבות את אותם הדברים שאני אוהבת אין לי בכלל חברים. מה שיותר גרוע זה עניין האירוח.
אני שונאת לארח ופשוט חייבת את הפרטיות שלי. אני אף פעם לא הולכת לישון אצל חברות שלי והן לא באות לישון אצלי , אולי ביקור לכמה שעות אחר הצהריים ולא יותר מזה.
" את יודעת שאני לא אוהבת ככה. טוב לי בבית רק אני , את ,אבא ושירי (אחותי הקטנה, בת 7)" כעסתי על ההחלטה של אמא להזמין מישהי לתוך המרחב היאישי , הפרטי והמוגן שלי, מאוד כאסתי אבל לא צעקתי. אני לא אוהבת לצעוק.
" אני מאוד מצטערת חמודה שלי " אמרה לי אמא " אבל אני לא יכולה לבטל, כבר אישרתי והילדה אמורה להגיע עוד שלושה ימים. את תהיי נחמדה אליה, תתני לה לישון בחדר שלך ותתנהגי כלפיה בסובלנות.
הוריה עובדים מאוד קשה ולכן היא הייתה בימים האחרונים במקלט לבדה.
היא באה , כשהיא עוזבת את המשפחה שלה לסכנה בדרום ובנוסף אבא שלה נפגע במבצע עופרת יצוקה והוא עכשיו נכה. תכבדי את הקושי שלה. אני מבקשת ממך.
אני יודעת שאת מסוגלת"
שתקתי. לא ידעתי מה לומר.
אחרי דקה ארוכה, פשוט קמתי והלכתי לחדר.
טרקתי את הדלת בכוח כדי שהיא תבין שאני עצבנית מאוד.
שכבתי על המיטה, לקחתי את הווקמן ושמתי מוזיקה רועשת על פול ווליום כדי להרגע.

כעבור יומיים החדר של השתנה לגמרי. "אל תגזימי , זה רק כמה שינויים קלים" צחקה עליי אחותי המעצבנת.
אולי מבחוץ זה באמת היו שינויים קלים אבל אני לא רגילה לשינויים בחדר שלי.
ארון הספרים הקטן רוקן לגמרי ובגדייה של הילדה יואכסנו שם לזמן הקרוב.
הספרים הועברו לתוך ארגז עץ קטן שהיה בחדר של ההורים שלי.
סבתא הביאה מהבית שלה שולחן עבודה- לא הכי גדול- שמוקם בצמוד לשולחן עבודה שלי ותפס את מיקמם של הפופים שבזמן הקרוב יהיו בעליית הגג.
הכי גרוע זה המזרן שהניחו לי במרכז החדר כדי שלילדה יהיה מקום לישון.
השטח הזה חשוב לי מפניי שאני אוהבת לרקוד.
אני רוקדת אירובי כבר מגיל 6 והשטח הזה היה מקום האימונים שלי כך שבזמן הקרוב החדר שלי יהיה מבולגן לגמרי.
הלכתי לישון עצובה. הלוואי שקייטי ולא ילדה אחרת מעצבנת הייתה באה אליי ואז אלוי הייתי מכירה אותה.

הבית היה מצוחצח. הספות נוקו , המטבח סודר, הטלויזיה החדשה שאבא קנה לפני חודש סוף סוף הותקנה והטלויזיה הישנה עברה לחדר שלי בכדי שהילדה תוכל להתעדכן בחדשות המלחמה.
כולנו חיכינו לילדה שהיתה אמורה להגיע בכל רגע.
לאחר כחצי שעה שבה שתינו טיפה קפה (שירי שתתה שוקו) ודיברנו על מה שהולך להיות עם הילדה (אני אמרתי את התנאים שלי בתמורה לנחמדות שלי אליה) נשמעה דפיקה בדלת.
הנה היא פה!!