אור קורא
נדמה כאילו הזמן חומק לי מבין האצבעות, נוזל לי מבין האצבעות ואני לא מצליח לאחוז בו אפילו לכמה שניות.
המציאות מסתחררת והולכת ואני, אני עודני שבוי באותה מציאות שחלפה לה כבר מזמן, מנסה להבין אותה ובנתיים מפספס את כול מה שחולף ומתרחש לנגד עיניי.
ככול שאני מנסה להאחז באותה התקופה, משכנע את עצמי שבעבר היה יותר טוב, כך אני מוצא עצמי שוקע מטה עוד ועוד. זיכרונותי כה חיים ומלאים בריחות, צבעים טעמים ורגשות. כול כך צבעוניים, כול כך מיוחדים. בניגוד מוחלט למציאות האפורה שאופפת אותי כעת, פה -בבית האבות הקטן שאני מונח בו, כמו רהיט שאין לו שימוש. כמו חפץ ישן שאף אחד לא מעוניין בו. אין בי שום עניין למתרחש סביבי לכן מרשים לעצמם כולם לחשוב שהקופסה שלי ריקה. אין בי כוח לנסות ולהסביר, איך אסביר שבקופסאתי אני עוד קיים ולא בלתי נראה? איך אסביר שבמוחי הקטנטן אני המאושר באדם? איך אסביר שבמוחי אני חופשי ולא כבול למיטה חורקת?
ממילא, לא באמת אכפת להם. האחים המעירים, הם מביטים בי במבטים מלאי רחמים. חצופים שכמותם, הם יודעים מי הייתי? הם יודעים מי אני? גם הם יזדקנו פעם. כך מתחשק לי לצעוק, אך אני יודע שזו לא אשמתם. התסכול והמרירות שהצטברו בתוכי הם לא באשמתם. אם הייתי יכול, לו רק הייתי יכול הייתי מבקש שיביאו לי רדיו לחדר, רדיו קטן שאוכל להאזין לו בלילות כשהמחשבות שבות ומציפות אותי ולא מניחות לי אפילו לא לכמה שניות.
וכך, אני חושב על הזמן שעבר, מעלה בעיניי רוחי את דמותי הצעירה, את דמות אשתי הצעירה ואת כול אשר עברנו יחד. ימים על גבי ימים, נזכר ונזכר, בעוד פרט ועוד פרט עד שהאור הלבן בוהק. ובגילי המופלג, אני יודע מה פירוש האור הלבן אז אני הולך לעברו, מתעטף בחמימות בלי ניתנת לתיאור. אני נקרא, ואני צריך ללכת. על אף שאיני רוצה בכך, כנראה תם זמני בעולם ועם זאת עליי להשלים. אני מניח לאור הלבן לשאת אותי, מעלה, מעלה, אל בין העננים הלבנים והרחק מעין אדם. שם, אני מוצא מנוחה.
תגובות (11)
כתיבה מתרתקת, נהנתי מכל מילה ומילה!
תודה!
"נדמה כאילו הזמן חומק לי מבין האצבעות, נוזל לי מבין האצבעות ואני לא מצליח לאחוז בו אפילו לכמה שניות." – פעמיים 'מבין האצבעות'.. חזרה על אותם מילים משבש את הזרימה של הקריאה.
"המציאות מסתחררת והולכת ואני, אני עודני שבוי באותה מציאות שחלפה לה כבר מזמן, מנסה להבין אותה ובנתיים מפספס את כול מה שחולף ומתרחש לנגד עיניי." – כול = כל; מציאות לא 'הולכת'… הייתי רושם 'בורחת' או משהו אחר; ואני[?] – זה שאלה. צריך סימן שאלה כי לאחר מכן באה התשובה (שצריכה להיות בשורה נפרדת).
אגב, אחים/ אחיות מתקשר לי עם בתי חולים.. בבתי אבות נפוץ יותר סניטרים.
כתיבה ממש טובה.
בהצלחה :)
יש בזה משהו… ברור שמציאות לא הולכת, בכוונה כתבתי את זה, האנשה? אולי מטאפורה? xD זו לא שאלה! אבל, אולי כן הייתי צריכה לשים שלוש נקודות אחרי ה'אני' הראשון. סניטרים? בבתי אבות?? 0_0 אוקיי ,לא ידעתי, הלכתי על בית אבות סיעודי, שבו אחים נותנים תרופות וכו' חחח בכל אופן תודה על ההערות! מעריכה את זה :)
אפשר לעשות האנשה ולרשום מציאות הולכת… אבל להוסיף מתרחקת או מתקרבת. אחרת מה זה 'מציאות הולכת'?
זה לא אותו הדבר כמו "מסתחררת והולכת?" מציאות גם לא יכולה להסתחרר אחרי הכול… חחח
ואגב! בדקתי מהי הצורה התקנית של המילה 'כול/כל'. מסתבר שיש לה שתי צורות , בסמיכות כותבים אותה עם ו' ובלי סמיכות בלי ו'…. או ההפך o_0 בכול אופן, קראתי ששתי הצורות בסדר xD
תיאור נפלא
תודה אוליב :)
כתיבה מצויינת, הרעיון יפה ועצוב…
ממש אהבתי :)
כתיבה ממש טובה. אני ממש מזדהה