נ.ר5
פרק ראשון! מקווה שתאהבו. ואגב לכל מי שלא יודע ורצה כתוב בתגובות תמשיך או תמשיכי... אני בן. העיר שבה המשפחה גרה לא קיימת ובגלל זה לא נתתי לה שם.

אין חופש במלחמה – פרק 1

נ.ר5 11/07/2014 641 צפיות תגובה אחת
פרק ראשון! מקווה שתאהבו. ואגב לכל מי שלא יודע ורצה כתוב בתגובות תמשיך או תמשיכי... אני בן. העיר שבה המשפחה גרה לא קיימת ובגלל זה לא נתתי לה שם.

אני רצה ברחובות הלילה נואשת להגיע לביתי. השמים שחורים וכמה כוכבים מאירים את השמים. אני נכנסת לסמטת הקיצור, אני רצה בבהלה ולא עוצרת או מאטה אפילו לרגע, אני רק רוצה להגיע לביתי. בסמטה אין בתים, אין מרכזי קניות, כמעט ואין אנשים. רק כמה פחי זבל וחתולים אזעקה נשמעת, חזקה וברורה. אני יוצאת מהסמטה לאזור חולי שבו מתכננים לבנות עוד בתים. אני משתטחת על הקרקע החולית ושמה את ידיי על ראשי. אני מסתכלת סביב ורואה שהבנינים כמעט מוכנים ועם טיל יפגע בהם זה יהיה אסון, בשבילי! אני מסתכלת לשמים ושומעת שריקה חדה אבל אינני רואה את הרקטה. אני נעמדת ומסתובבת. הרקטה נמוכה ומתקרבת אליי. האזעקה לא מפסיקה היא נשמעת אפילו יותר חזקה!
הדרך חזרה הביתה היא בדרך שבה הרקטה עוברת, נצטרך לעשות עיקוף!
אני רצה והרקטה מתקרבת עוד ועוד, עד שאני נעצרת כדי להתנשם, האזעקה עדיין נשמעת בקולי קולות, אני ממשיכה לרוץ פחות מהר ממקודם, והרקטה נופלת שני מטר ממני וגל הדף סוחף אותי אל עבר אחד הבנינים שעדיין לא מוכן. אני עפה אליו ונחבטת בקיר.
***
אני מתעוררת בבהלה וזיעה קרה מכסה אותי. אני מתנשמת ומתנשפת במהירות ומשפחתי עומדת לידי. "את בסדר?" אבי הוא הראשון ששובר את השתיקה.
"כן." אני עונה בקול חלש וממששת את מצחי במקום שבו פגעתי בקיר הבניין בחלום. זה כואב!
"אני מצטער, הייתה אזעקה ולא התעוררת אז לקחתי אותך ובטעות הראש שלך נחבט במשקוף של הממ"ד."
"אני בסדר." אני אומרת שוב לאבי. האור הלבן מהנורות החסכוניות מאיר את כל החדר ואני רואה את פניו של אחי, דניאל. הוא לא מפוחד כמונו. הוא רגוע, יושב על שולחן הכתיבה שלו ומביט בחדשות בערוץ 22. אני לא מצליחה לשמוע ואני גם לא רוצה להסתכל, הסיוטים האלה רודפים אותי מאז תחילת המבצע.
בום, בום, בום! שלושה בומים.
"שלושה ירוטים בשמי הארץ, נשמעה אזעקה בגוש דן ודרום." אני שומעת את יונית לוי מדברת. אנחנו גרים בעיר קטנה ליד באר שבע, יש פה מלא אזעקות בלי סוף. כל המשפחה שלי גרה בגוש דן ובעיקר ברחובות ובראשון לציון.
"אפשר לצאת." אומרת בקול רועד נעמה, אחותי, ופותחת את דלת הממ"ד. אחי דניאל יורד מהשולחן, מתישב על הכיסא המסתובב הירוק, ומדליק את הלפטופ האפור של hp. אני יוצאת מהממ"ד וחוזרת לחדרי שבקומה השנייה. אני לא יכולה לחזור לישון כי אני מפחדת מהסיוטים אז אני ניגשת לארונית הספרים שלי, לוקחת את הספר "תיכון לילה", שקנו לי אותו רק אתמול ותחילה לקרוא. קודם כל את התקציר שוב (זאת שריטה אצלי. כל ספר שאני מתחילה לקרוא אני קודם כל קוראת את התקציר), ואז פותחת את הספר ומתחילה לקרוא בעמוד הראשון.
***
צלצול בדלת מעיר אותי. כנראה נרדמתי באמצע קריאת הספר. אני קמה מהמיטה ומרימה את הספר שנפל על הרצפה ומחזירה אותו למקומות בארונית. אני פותחת את דלת חדרי, יורדת במדרגות וניגשת לדלת העץ החומה. אחי הגדול ניר כבר שם. אני ניגשת אליו ושואלת אותו מה קרה אבל הוא לא עונה. על פניו יש מבט עצוב ומלא פחד.
"מה קרה?" אני שואלת את האנשים שבפתח הדלת.
'איך לא שמתי לב שהם מהצבא?'
האנשים היו לבושים בגדי צבא והם עמדו כל כך זקופים ויציבים עד שנראה שהם עומדים דום בצפירה של יום הזיכרון.
"אחיך צריך לבוא איתנו." אומר ברוגע האיש הימני. הוא נראה צעיר ושערו השחור החלק פרוע. יש שקי שינה מתחת לעיניו השחורות והאו נראה כאילו לא הוא לא ישן כמה ימים.
השני משלים את הראשון. הוא יותר זקן. שערו קצוץ ולבן, עיניו שחור אפורות, הוא גבוה וחסון.
"אנחנו צריכים אותו כדי שיבוא איתנו להלחם במבצע."


תגובות (1)

מרגש .
יפה מאוד ומותח.
החיים של אזרחים רגילים במלחמה הזו מסעירים והצגת את זה טוב

12/07/2014 19:36
סיפורים נוספים שיעניינו אותך