אין לי עתיד – פרק שתיים

"בוקר דובשנית" לחשה אמא והדביקה לי נשיקה קטנה על האף.
בקושי פתחתי את העיניים. "מה השעה?" מלמלתי וחזרתי להצתנף בצורת כדור.
"תשע" אמא אמרה בנינוחות והתחילה לזמזמם שיר כלשהו.
"מה תשע?! מה עם בית ספר?!"
אמא המשיכה לקפל בגדים ולהכניס אותם לארון- כאילו חופשה או יום ראשון והיא רק מחכה שאני כבר אמשיך לישון."אני חשבתי שלא תרצי ללכת לבית הספר"
"וכי למה חשבת את זה?" שאלתי, למרות שלהכנס איתה לויכוח נראה לי מיותר. ואם אני אנצח בויכוח- מה יצא לי מזה, ללכת לבית הספר?
"בגלל, את יודעת, הניתוח והכל"
"ממש נמאס לי מזה, את יודעת!?" התעצבנתי. "מזה שאתם מתייחסים אליי כמו ילדה קטנה ומפגרת. תודה רבה- אני יכולה להסתדר בעצמי"
אמא נסתה לשמור על פרצוף רגוע- אך קולה בגד בה. "אני.. אני יוצאת להביא את אמנדה.. דבי תבוא עוד שעתיים שלוש.מקסימום ארבע.. אני אחזור רק אחריי הצהרים" אמרה בקול רועד.
דבי? מי זאת דבי לעזאזל? הביביסיטר של אמנדה אולי- שהספקתי להכיר כאחותי הקטנה בעלת העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני?
'מי זאת דהי?' שלחתי במהירות את האס אמ אס לאמא. 'דבי*' תקנתי את עצמי לאחר שנייה.
ירדתי להכין לי ארוחת בוקר, אני צריכה קצת אנרגיה כדי לשבת כל היום על הספה ולצפות בטלוויזיה.
הוצאתי מהפריזר שתי לחמים וקוראסון. עכשיו אני רוצה לפנק את עצמי. חייממתי את הלחמים והוקראסון ופנתי להוציא מהמקרר גבינה צהובה,ריבה, חלב, חמאה,מרגרינה,כמה קוביות שוקולד וקצפת. מגיע לי פינוק מדי פעם!
הוצאתי את הלחמים והנחתי אותם על מגש- אותו דבר עם הקוראסון. זמזמתי לעצמי שיר של דמי- האיידולית המושלמת שלי- בזמן שהוצאתי שתי סכינים.
הנחתי שתי פרוסות של גבינה צהובה ברישול אחת על השנייה ולקחתי סכין ומרגרינה ומרחתי קצת על שנייה הלחמים. זה עושה את זה קריספי. חיברתי את הטוסטר לחשמל והכנסתי את שני הפרוסות פנימה.
עכשיו שוקו. הוצאתי כוס, קאקאו סוכר וכפית, ושמתי שתי כפיות קאקאו בתוך הכוס. חצי כפית סוכר,חלב, ערבוב קצר הכנסה למיקרוגל למשך דקה ועוברים אל הקוראסון. חתכתי את הקוראסון ומרחתי בפנים את החמאה וקצת ריבה וגם את הקוראסון הכנסתי אל הטוסטר.
הוצאתי את השוקו מהמיקרוגל. נישאר לו עד ארבע שניות- אני לא חושבת שזה כזה קריטי.
לקחתי את הקצפת ובספירלה הקצפתי את השוקו. הוצאתי מגרדת וגירדתי את קוביות השוקולד מעל הקצפת. מה שנשאר, הנחתי על צלוחית קטנה בצד. זאתי ארוחת בוקר. הנחתי את השוקו על השולחן- ופניתי לטוסטר כשדפיקת דלת חזקה נשמעה.
"מי זה?" שאלתי.
"דבי"דבי… מיז את דבי.. שכחתי לבדוק אם אמא ענתה לי!
פתחתי את הדלת וחייכתי חיוך מאולץ. דבי, שנגלתה לפניי כנערה בשנות העשרים לחייה, עם שיער בלונדיני ועיניים חומות וגדולות- חיבקה אותי חיבוק חזק. רק דבר אחד עלה לי בראש- מי זאת לעזאזל?!
"אני כל כך שמחה שאת בסדר מהניתוח! כל כך דאגתי לך! אל תדאגי! הכל יהיה בסדר!"
"אני מקווה" מלמלתי. "אני כבר חוזרת- אני הולכת לשירותים." אמרתי והיא הנהנה.
עליתי אל חדרי ופתחתי את הטלפון. אמא ענתה לי.
פתחתי את ההודעה- ונשמתי נעתקה. 'דבי היא אחותך הגדולה.'