אני נשארתי לבד – פרק 2

בדרך לבית החולים, התחלתי לבכות, אף פעם לא בכיתי ככה.
התחלתי לרוץ לבית החולים, ופשוט נפלתי אני לא יודעת מה קרה לי אחרי שנפלתי, אבל כשפתחתי את עיניי ראיתי מלא אנשים סביבי.
נסתי לחמוק מהם, אבל זה לא הצליח. אחר כך ראיתי מונית שנעצרת לידי, והנהג רץ אליי,
ומתחיל לשאול: "מה קרה? לקחת אותך הביתה?"
עניתי: "כן".
וכשהוא הרים אותי, והושיב אותי במונית, אמרתי לו: "תיקח אותי לבית חולים סרוקה"
הוא אמר לי: "לבית חולים?? מה קרה?" נסתי לא לענות לו, אבל דמעות זלגו בעיניי ונסתי להסתירן.
אני לא מספרת דברים אישיים לאנשים זרים.
והמשכנו לנסוע, הוא נעצר ליד מכולת, ואמר לי חכי רגע.
מאוד נבהלתי, כבר התרוצצו לי רעיונות אולי הוא רוצה לרצוח אותי? לקחת אותי ולאנוס?
ואז ראיתי אותו יוצא מהמכולת, אם שקית שחורה.
התיישב במונית ואמר לי: "אני מקווה שאת אוהבת מים בטעמים וסוכריות טופי".
נתן לי את השקית, אני לא רציתי לקחת ממנו כלום, אבל הייתי נורא צמאה ורעבה שפשוט לקחתי וזללתי הכל תוך רגע.
ראיתי מבעד לחלון את הבית החולים, התחלתי להתכונן לצאת מהמונית ולרוץ לאמא שלי.
הנהג החנה את המכונית, ויצא איתי.
אמרתי לו: "תודה על הכל, אני חייבת לך טובה".
הוא אמר: "חח לא צריך רק אני רוצה להכיר שמי שמשון".
אמרתי: "שמי נטע" שיקרתי לו, כי הוא בכל זאת זר ולמה לו לדעת את שמי האמיתי.
הוא אמר לי: "נעים מאוד ולהתראות".
רצתי ריצה מטורפת לבית החולים, חיפשתי את החדר של אמא שלי.
נכנסתי לחדר 213 וראיתי אמא שלי, רציתי להתקרב אליה, אבל אבא שלי דחף אותי והוציא אותי מהחדר וסגר את הדלת.
כעסתי נורא, עברתי את כל הדרך הזאת כדי שלראות את אימי, ואבא דוחף אותי בחוצפה ומעיף אותי מהחדר.
לא ידעתי מה לעשות, שפשוט התיישבתי ליד החדר וחיכיתי.
אני רואה בסוף המסדרון, מלא רופאים שרצים לחדר של אימי, התחלתי להילחץ…
שמעתי… ב…