אני -שרשים

ניצה נולדה וגדלה במושבה שבה כולם מכירים את כולם. אחרי הלמודים ניצה הסתובבה במושבה בשבילים המוריקים והגינות הפורחות. בחורף אהבה להגיע לפרדסים ואם אפשר קטפה תפוז או שניים.
ניצה הייתה רגילה לחיים במושבה ולילדות בחיק הטבע והנה יום אחד הודיעו לה חד וחלק.
"ניצה! בתחילת החופש אנחנו נוסעים לארצות הברית. תחילה לשנה ואחר כך נראה מה יהיה! אם יהיה מוצלח אולי נישאר, לאבא קשה כאן". ניצה הייתה נבוכה "איך אני יכולה לנסוע, אני כל כך רגילה לסביבה הזאת, לשבילים האלה לפרחים הצבעוניים, לריחות הפרדסים!!
איך אעזוב את זה , כאן השרשים שלי."
הגיע חופשת הקיץ, המשפחה נסעה לארצות הברית ואבי המשפחה התחיל בקריירה חדשה. ניצה הרגישה שהיא לא במקומה, הכל היה לה זרגם שבילתה בחברת ישראלים לשעבר.
"נעבור את שנת הלימודים ואחזור לארץ". אמרה.
"איפה תהיי?" שאלה אמה.
"יש לי בני משפחה וחוץ מזה אני רוצה להתגייס לצבא, לכל היותר אהיה חיילת בודדת".
אמה של ניצה עיקמה את האף:"לא חבל? אולי תדחי את נסיעתך לארץ".
"לא!" אמרה ניצה "אני רוצה לחזור לראות את המושבה שלי, אולי נשארו לי חברים שם".
במושבה השורשים שלי, אני לא רוצה לעקור אותם, אני רוצה לחזור למקום שממנו באתי ולהשתלב בו. אני רוצה לפחות לנסות".