lizza.nort
אני מקווה שהצלחתי להעביר את תחושת הריקנות שכיוונתי אליה.

אסור לי אפילו לחלום?

lizza.nort 06/04/2015 1283 צפיות 8 תגובות
אני מקווה שהצלחתי להעביר את תחושת הריקנות שכיוונתי אליה.

ישבתי בגן הוורדים של אמא, ריח עדין של אדמה ספוגה בגשם נכנס לתוך אפי. הוורדים האדומים נדמו לחומים בשל תאורת הרחוב הצהובה והמרוחקת שהגיעה מהרחוב הראשי.
הרוח נשבה בחוזקה, קרה וכואבת. היא השאירה אותי לרעוד על הספסל השחוק.
הרגשתי את הדמעות שלי קשות כמו קריסטלים הנחים לזמן קצר על לחיי, לא טרחתי לנגב אותן והן התייבשו עלי.
עננים רכים כמו נוצות המשיכו לרחף לאיטם בשמיים זרועי הכוכבים, הם מעולם לא טרחו לעצור. לא הבטתי בהם כפי שהם לא הביטו בי.
משבי רוח העבירו צמרמורות לא נעימות בגופי, למרות שלבשתי את כל שלוש השכבות שלי. זה הרגיש כאילו הקור מגיע מפנים גופי.
"למה?" לחשתי בקול צרוד מחוסר שימוש. הרוח הרעימה על לחישתי העדינה שנשברה במהירות כנגדה, מאפשרת בכך לדמעות חדשות לזלוג באיטיות מפני.
ציוץ ציפורים נשמע במרחק, אני מניחה שביליתי כאן את כל הלילה בטעות. בקרוב יחל יום חדש. בקרוב יפונה הזבל במשאית רועשת, אחריהם מנקי הרחובות יצאו עם פחים על גלגלים כדי לאסוף את החטאים של הלילה, לאחריהם כל ההורים שעובדים לפרנסה, הילדים הלומדים לפרנסה… ואז הם יחזרו, והם לא יואילו בטובם לעצור ולתהות האם הזבל שפונה הבוקר הגיע למחוז חפצו. הם לא יתהו בשל החטאים מאמש שנאספו בשקית פלסטיק שחורה, או שמא היא ירוקה? אין לדעת.
אני רוצה לישון. הייתי שמחה להירדם, אפילו על הספסל הרטוב. אבל משהו בפנים אוסר עלי. אני לא מסוגלת לקום, אני לא מסוגלת לשכב, אני לא מסוגלת למקד את הראיה בוורד שמולי.
"מה לעשות?" שאלתי. 'לכי לישון!', 'תתחילי להתארגן לקראת היום!', 'תפסיקי לחשוב דברים כאלה!'.
כולן תשובות מספקות, כל אחת ואחת מהן לא קיבלתי. גרוני היה יבש וטעם מגעיל עמד בפי, ראייתי טושטשה, הקור התגבר יחד עם הרוח.
'תנו לי ללכת לישון,' חשבתי, לא בטוחה למי. תשובה לא קיבלתי, הרגליים לא זזו, לא נפלתי על צידי לשקוע בשינה.
רציתי שהמיטה תאמץ אותי, קיוויתי שהסדינים יקחו אותי תחת חסותם פעם נוספת, רק לזמן קצוב לפני שאחזור לשגרה.
הרוח יללה בעצב, תהיתי אם היא מרגישה כלפי משהו. היא פוגעת בי במשך לילה שלם, סותרת לפני בידיה הקפואות, או שמא היא מנסה לעטוף אותי בחיבוק שאותו מעולם לא קיבלה?
אולי אם אפתח את זרועותי אליה היא תואיל ותפתח את זרועותיה שלה, ואמצא את פני נדחקות לתוך חיקה האוהב?
אולי סוף סוף הדמעות יפרצו מעיני בכאוס, בלי לחכות לתורן ולזלוג אחת אחת אלא ביבבה, בזרם שוטף מלווה בבכי קולני ומגעיל?
ואולי, רק אולי, זה הדבר שיוציא ממני את הריקנות שבקרבי? את תחושת החור הממלאת את בטני ועד לגרוני? שמכבידה על הריאות? מונעת ממני את ריחו של הגשם על אדמת גן הוורדים?
אולי גם אני אשטף, יחד עם הדמעות?

מה, אסור לי אפילו לחלום?


תגובות (8)

אני חושבת שכיוונת יותר לתחושה של בדידות ועצב, פחות מריקנות.
אהבתי מאוד את התיאורים שלך.

06/04/2015 19:07

    שמחה שאהבת, ובין הרגשות האלה יש גבול מאוד מעורפל אצלי אז כנראה מכאן נובע הבלבול שלי.

    06/04/2015 19:10

    אני חושבת שריקנות זה יות כשחסר לך משהו, אבל אתה לא יכול לשים את האצבע על הדבר שחסר. והחוסר הזה הוא מה שגורם לך לעצב ובדידות.

    06/04/2015 19:15

    אפשרי. מאוד אפשרי.
    רגשות זה מסובך.

    06/04/2015 19:17

    הריקנות מתוארת כתחושה מתעתעת ומעיקה מאוד של "חוסר רגש", חוסר תחושה או חוסר תכלית. הגדרה נכונה יותר היא שזו משקפת מצב בו חוסר או חוסרים מסוימים בחייו של הסובל תופסים את מיקוד המחשבה והרגש שלו בצורה אובססיבית, לעתים לא-מודעת. הריקנות לעתים קרובות מלווה מצבים דיכאוניים, בדידות, ייאוש, או הפרעות נפשיות כגון אישיות גבולית. היא עשויה למצוא ביטוי בסוגים שונים של פגיעה עצמית, ובמקרים קיצוניים אף בהתאבדות.
    •ויקיפדיה•
    בכיוון הנכון?

    06/04/2015 19:28


כן, הכיוון נכון.

אני במצב כזה שאני צריכה לחפש רגש בוויקיפדיה.
וחשבתי שאני מצליחה להיות אמיתית לשם שינוי.

06/04/2015 19:33

אהבתי את התיאורים שלך. כתיבה מעניינת בדרכה… אפשר לראות שיש פה תהיות על נושאים פנימיים (אולי דברים שלך/הדמות) ומעט תשובות…
קצת יותר בדידות מריקנות.. אבל בכללי, יצא יפה

07/04/2015 12:47

    אולי זו בדידות, אולי ריקנות, אין לי שמץ של מושג כחול.
    ותודה רבה לך על המחמאות~

    07/04/2015 13:29
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך