את יותר יפה בלי איפור 11 (18+)
לא הבנתי את מה שיובל כתב לי. "מתי זה קורה?" שאלתי אותו.
"כבר ביום שלישי הבא אנחנו עוברים" הוא ענה.
"ולא חשבת להגיד לי את זה?" שלחתי לו כשאני כבר עצבנית.
"תכננתי להגיד לך היום ואחרי שראיתי איך את גרה גם תכננתי להציע לך לעבור לגור איתנו שם, פשוט לך היו תכניות אחרות."
בדיוק כשבאתי לענות לו שלומי הסתובב.
"למה את עוד ערה יפה שלי? לכי לישון" הוא אמר.
הנחתי את הטלפון והסתובבתי לצד.
ניסיתי להירדם.
אני כבר כמעט נרדמתי אבל פתאום הרחתי מין ריח מוזר, ריח חזק של משהו שאני לא מכירה.
עשן לבן נכנס לחדר. "מהר שלומי! תתעורר!" צעקתי לו, אבל שלומי לא קם.
"מהר שלומי משהו נשרף!" שוב צעקתי, אבל הוא לא שמע אותי.
מוזר, לא היה שום ריח של משהו שנשרף, אבל היה יותר ויותר עשן.
יצאתי מהחדר וקמתי לבדוק מה קרה. העשן לא הגיע מהמטבח ולמעשה אין לו כיוון, כל הבית מכוסה בעשן לבן. הדבר היותר מוזר הוא שהעשן מגיע רק עד לגובה של ברכיים ולא גבוה מזה. גם הריח החל להתגבר.
"ספירוש" שמעתי מין קול רך ומוכר.
"ספירוש אני כאן מאחורייך."
"אמא!" צעקתי. זאת הייתה אמא שלי, לבושה בשמלה לבנה. ידעתי שאני מזהה את הקול הזה.
כל כך מוזר , אפילו לא הלכתי לדבר איתה. האינסטינקט הראשוני היה פשוט לבכות.
"אמא, אני כבר לא יודעת מה לעשות" אמרתי לה וניסיתי לשמור על עצמי חזקה. "אני ממש זקוקה לך" בכיתי לה.
"אל תבכי ילדה שלי" היא אמרה לי בקול רגוע. "אני שומרת עלייך מלמעלה ובקרוב מאוד דברים יסתדרו."
"אבל מה לעשות?" שאלתי אותה. "אני כבר לא יודעת במי לבחור."
"הלב שלך כבר בחר" היא אמרה לי, "כל מה שנשאר לך לעשות עכשיו הוא לחבר בין ההיגיון ללב שלך" היא סיכמה ואז נעלמה לה, לא לפני שנתנה לי נשיקה באוויר.
התעוררתי בבהלה.
"מה קרה יפה שלי? חלמת חלום רע?" שלומי נבהל כשראה אותי ככה.
"כן" עניתי, "משהו כזה."
שלומי משך אותי אליו וחיבק אותי חזק. 'טוב שנזכרת' אמרתי לעצמי, רק שעכשיו אני עוד יותר מבולבלת.
בבוקר שלומי הכין לנו ארוחה. הוא הכין כמה פאנקייקים והביא לי עד המיטה.
הראש שלי כמובן כבר לא היה פה.
"על מה חלמת?" שלומי שאל.
"סתם, חלום לא מוסבר" עניתי לו.
"אני הופעתי לפחות בחלום?" הוא שאל עם חיוך.
"כן… בערך" עניתי לו.
"גם אני חולם עלייך המון" הוא אמר, "תמיד חלמתי עלייך, גם כשהייתי עם בחורה אחרת." הפעם מה ששלומי אמר כבר לא השפיע עליי. אני רואה שהוא מנסה להוכיח לי שאני האחת, אבל אתה לא יכול לומר את זה כשאתה חושב על עוד חמש בו-זמנית.
"חיים שלי, את רוצה ללכת להתקלח ביחד?" הוא שאל.
"אני לא מרגישה טוב" שיקרתי לו. "אני אתקלח כבר בבית."
לבשתי את הבגדים שלי, לקחתי את התיק שלי והתכוננתי לצאת.
"לפחות תני לי לקחת אותך עד הבית" הוא אמר.
בדרך קצת שתקתי, כל הנסיעה חשבתי על אמא ועל מה שהיא אמרה לי. חשבתי על מתי הלב והראש שלי יעבדו כבר ביחד.
גם יובל היה לי בראש.
"הנה הגענו יפה שלי, את בטוחה שאת לא רוצה שאני אטפל בך?" שאל שלומי. "אני אהיה הרופא ואת תהיי החולה" הוא חייך.
"אין לי כוח לזה עכשיו שלומי" עניתי לו ונתתי לו נשיקה.
"שבת שלום יפה שלי!"
זה באמת יום שבת, ובמקום להיות עם המשפחה שלי או עם מישהו שאני אוהבת, אני תקועה עכשיו עם המון מחשבות בראש.
"יובל, אני רוצה לראות אותך עכשיו! אני לא אקבל לא כתשובה" שלחתי לו הודעה.
"אני עם ההורים בבית החדש, העברנו כמה דברים לפני המעבר" הוא ענה לי אחרי חצי שעה.
"אז היום בערב אני רואה אותך" הודעתי לו והצבתי עובדה.
בערב יובל הגיע עליי.
חיבקתי אותו אבל הרגשתי ריחוק גדול.
"סליחה שהברזתי אתמול" אמרתי לו וחייכתי כדי לנסות להוציא ממנו את החיוך שאני כל כך אוהבת.
"זה בסדר, עוד מעט גם ככה אני עוזב אז אולי באמת היה עדיף להיפרד היום כמו שצריך ולא להתחיל משהו בינינו" הוא אמר.
"אני רוצה שתעבור לגור איתי, שנהיה שותפים" אמרתי לו וחיכיתי לתשובה.
תגובות (0)