את יותר יפה בלי איפור 14 (18+)

************************************************************************************
"אם אתה לא לומד לסתום את הפה, אני אלמד אותך" אמר שלומי וסימן לחבר שלו לתפוס אותי.
לא יכולתי לזוז, שלומי שלח אגרוף ישר לפנים שלי ועפתי על הרצפה. הרגשתי איך שהעין שלי מתנפחת ודם החל לרדת מהיד שלי.
"עכשיו בכלל תראה את הרצפה מקרוב" שלומי המשיך לאיים.
כבר הייתי על הרצפה, חסר כל אפשרות להגן על עצמי ואז שלומי בעט בי בעוצמה. הוא נתן לי בעיטה בצלעות שגרמה לי להתנשף בכבדות.
שלומי ניסה לבעוט בי שוב, ופתאום שמעתי את ספיר.
"עזוב אותו שלומי, הוא לא עשה כלום."
"חיים שלי אני רק מטפל במי שמנסה להרוס לנו את החיים" שלומי אמר לה.
"שלא תעז לגעת בו שוב" היא אמרה בקול אסרטיבי.
"טוב חיים שלי, יאללה בואי נלך אליי" הוא אמר לה.
"לא" היא אמרה לו. "שמעתי כל מה שאמרת, נשארת אותו בוגד מסריח! אני מאוד מקווה שתהנה לחיות בלעדיי ."

"אתה בא איתי" אמר גבר שמנמן עם מדים כחולים.
זה היה אבא של אודי.
אבא של אודי הוא קצין במשטרה. אני מכיר אותו כי כבר כמה פעמים הוא דאג להוציא את אודי ועוד כמה חברים שלי מקטטות.
השוטרים עצרו את שלומי והחברים שלו ולקחו אותם לניידת.
"ואתה" אמר לי אבא של אודי, "תשתדל לא להסתבך עם העבריינים האלה שוב, לך תנקה ותחבוש את עצמך."

************************************************************************************
"עכשיו תורי לחבוש אותך, תורי לעזור לך" אמרתי ליובל בניסיון להוציא ממנו איזה חיוך קטן.
האמת עוד לא הצלחתי לעכל את זה ששלומי שוב בגד בי. לעזור ליובל היה כרגע חשוב לי יותר. חבשתי אותו ואמרתי לו ללכת לשכב לנוח בחדר.
"אני מצטערת" אמרתי לו והבאתי לו לחדר שתייה.
"זה בסדר, הכל טוב" הוא אמר.
יובל תמיד היה יודע להבליג על דברים. תמיד ידע לסלוח לי ולהגיד שהכל בסדר. אני יודעת שזה גם מגיע לו מכל הלב. במשך תקופה ארוכה ראיתי את זה כחולשה, ראיתי אותו כמו ילד ולא כמו גבר, ילד שכל הזמן רק אומר דברים כדי לרצות אותי. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה הוא הכי גבר שיש. יודע להודות בטעויות, יודע לסלוח ולהמשיך הלאה, בזמן שאני ממשיכה לפגוע בו.
"יש איזו דרך שבה אני יכולה לפצות אותך?" שאלתי אותו בתקווה שיענה כן. ידעתי שגם אם הוא יבקש ממני להביא לו את הירח כרגע, אני אעשה את זה.
"אני רק רוצה לישון עכשיו" הוא אמר.
יצאתי מהחדר והתיישבתי בסלון. נזכרתי באותו יום שישי שהייתי אצל שלומי. לא זכרתי את הארוחה ואת הסקס, נזכרתי בחלום שהיה לי. באמא שלי.
עכשיו הבנתי למה היא התכוונה. אני חושבת שהיום הזה שבו הלב והראש מתאחדים הוא היום. היום אני חושבת שאני יודע מה אני רוצה.

************************************************************************************
לא באמת הלכתי לישון, רק רציתי שספיר תסגור את הדלת.
אפילו הכאב של המכות לא הפריע לי, כמו הכאב הנפשי והידיעה שבחורה ראתה אותך חוטף מכות ממישהו, בלי היכולת להחזיר לו חזרה.
"איך אתה מרגיש?" שלח לי אודי הודעה.
אני כבר לא כועס או מזלזל באודי. יש לו את הפעמים שהוא מתנהג וחושב כמו איזה טמבל, אבל הפעם הוא הציל אותי.
"אני בסדר, האגו נפגע" עניתי לו בצורה הכי כנה שיש.
"אבא שלי אמר שהוא הולך לשבת הרבה זמן בכלא, שסוף סוף יש ראיות והוכחות שהוא בן אדם אלים" אודי שלח לי.
שמחתי, אני לא אגיד שלא. שמחתי שאני כבר מוגן ויותר מזה שמחתי ששלומי כבר לא יהיה חלק מחיינו.
כן, אני אומר חיינו, כי למרות הכל ספיר היא כל חיי.
"תודה אודי! אתה חבר טוב" הייתי חייב לשלוח לאודי את ההודעה.

************************************************************************************
'אני אכין לו ארוחה' אמרתי לעצמי
אני יודעת שהפעם זה תורי לפעול, הפעם תורי לעשות לו טוב ולדאוג לו.
משהו השתנה בי, פתאום להגיד את השם יובל עם מילה נוספת מתחום הרגשות כבר לא מוזר לי, להפך, הפעם השם יובל גורם לי לרגשות.
"יובל, אני אוהבת אותך!" אמרתי לעצמי מול המראה ותירגלתי לי את זה לפני שיובל יחזור ממשמרת הערב שלו.