את יותר יפה בלי איפור 6 (18+)

עוד לפני שהצלחתי להבין מה קורה כאן ראיתי שלושה גברים שאני לא מכירה, יוצאים מכיוון חדר השינה של נדב.
"חשבתי להזמין גם את חברים שלי" אמר נדב עם חיוך על פניו.
קפאתי במקום. לא באמת ידעתי מה לומר או להגיב.
"גם הם רצו לפגוש את הבחורה הכי יפה שפגשתי" הוא הוסיף, בלי לחשוב יותר מדי על מה שהמילים האלו גורמות לי. הן גורמות לי להרגיש כל כך זולה.
"וואלה לא שיקרת" אמר אחד החברים המגודלים שלו. אחד כזה מכוער שמרשה לעצמו להרגיש בנוח. החבר הזה התחיל להתקרב אליי ואני ניסיתי להתרחק.
נדב תפס אותי ואמר : "מה את כזאת כבדה, את זאת ששלחה לי הודעה בסך הכל, את רצית להפגש ולדבר."
"מקווה שהקשבת לי והבאת בגדים נוחים" אמר לי נדב וסימן לחברים שלו מין סימן כזה של יאללה אתם רשאים להתחיל.
ניסיתי להתנגד, באמת שניסיתי להתנגד, אבל בשלב מסוים פשוט קפאתי.
חבר אחר שלו החל להפשיט אותי, ואז נדבר הסביר להם שהוא הראשון שמותר לו לחדור אליי ורק אחר כך התור שלהם.
בכיתי, התחננתי בפניהם שיפסיקו, שזה לא מצחיק אותי, אבל הם המשיכו בשלהם.
כבר כאב לי כל הגוף ומזל שאחד החברים המרגיזים שלו כבר הרגיש לא נעים.

"שחררו אותה" הוא אמר "די לא כיף לה."
'תודה באמת' חשבתי לעצמי בראש. והאמת שבשלב הזה כבר לא יכלו לעבור לי יותר מדי מחשבות בראש.
"עכשיו באמת אין טעם שניפגש יותר" נדבר הוסיף ופתח את הדלת.
מהמהירות וההלם לקחתי את השמלה שמתי ישר אליי ואפילו השארתי אצלו את הבגדים התחתונים שלי.
הרגשתי כל כך תמימה, כל כך זולה והאמת שגם כעסתי על עצמי.
באמת שאיבדתי את זה כבר.

הגעתי מהר הביתה ונכנסתי למקלחת. הדם מהמכות הקטנות של ההתנגדות אמנם כן התנקה, אבל ההרגשה הזאת של הגועל עוד נשארה עליי.
לא היה לי אומץ וחשק לדבר עם אוריין. היא הרי הזהירה אותי ואמרה לי לא ללכת אליו, שזה לא כדאי לי.
חבל שיובל לא היה זה שאמר לי את זה, כי ככה בטוח הייתי מקשיבה לו.
התחלתי להוריד גם את האיפור והפעם הרגשתי שאני מורידה יחד איתו גם אותי.
פשוט שכבתי במיטה בלי לזוז ורק בכיתי. בכי בלי קול, רק הדמעות יורדות. לא דמעות של כאב פיזי, אלא דמעות אחרות, דמעות של ייאוש, דמעות של כאב נפשי, דמעות של אחת שכבר לא יודעת מי היא.

שבועיים שלמים הסתגרתי בבית. הפעמים היחידות שיצאתי מהבית היה בשביל לעבוד. קבעתי לעצמי כמה שפחות משמרות. הייתי כמו איזה רובוט או זומבי. פשוט לא הייתי אני.
יצא לי לעבוד עם יובל אולי פעמיים וגם בפעמיים האלה כל מה שהיה זה שלום ולא מעבר.
הלו, אתה לא רואה שאני צריכה אותך! שמשהו לא בסדר איתי, שאני פשוט כבר לא אני.

************************************************************************************
"אודי, אני חושב שמשהו לא בסדר עם ספיר."
"עזוב אותך ממנה כבר, יש לך את החברה כי יפה בישראל, מה אתה תקוע על ספיר, שכל מה שהיא עשתה לך היה לשבור את החלון של האוטו. להזכיר לך שאתה עובד משמרות כפולות רק בשביל לשלם להורים שלך על הנזק."
"ספיר היא הרבה יותר מיופי, ספיר היא משהו אחר" אמרתי לו.
ידעתי שהעזרה לא תגיע מאודי.
גם ידעתי שכמה שקורל אוהבת אותי, לדבר איתה על ספיר או לבקש עיצה לגביה זה הדבר הכי גרוע לעשות. כבר שלושה שבועות שאנחנו יוצאים ואני לא מרגיש אליה כלום. ההתרגשות הראשונית נעלמה לה ועכשיו נשארתי רק עם היופי שלה.
היא כל היום מדברת רק על עצמה, על זה שצילמו אותה בים עם בגד ים. על זה שאפילו פעם אחת היא הצטלמה טופלס באיזה יער בספרד.

למרות שכעסתי החלטתי לשלוח הודעה לספיר. זה לא תקין שהיא ירדה פתאום כל כך הרבה במשקל וגם ככה אין לה מאיפה להוריד.
לפי ההודעה שלה הרגשתי שמשהו לא בסדר. השיחה לא זרמה ולכן החלטתי לוותר. אני בבעיות משלי עכשיו.

************************************************************************************
"מה שלומך?" יובל שלח לי.
חיוך רחב נמרח על פניי, ובקושי הצלחתי לענות לו מרוב התרגשות.
"אני בסדר, מה איתך?"
"הכל טוב" הוא ענה. אבל לפי ההודעה ידעתי שיש לו בעיה כלשהי.
"מחר אנחנו במשמרת יחד" הוא ענה.
"כן…" לא ידעתי מה עוד לענות לו ובזה נגמרה השיחה.
לא הבנתי לא נעלם כל הרגש, כל הכיף, כל התקופה היפה שלנו ביחד.
הראש שלי הותקף בכל כך הרבה מחשבות.

בבוקר למחרת קמתי, כרגיל, באיחור למשמרת.
כבר כמה ימים שחוץ מכמה כוסות מים ביום, אני לא מכניסה כלום לפה.
רצתי למשמרת והאחראי כבר דאג להבהיר לי מה דעתו בנושא. לא היה לי כוח להתמודד עם זה, אז צעקתי עליו בחזרה.
לפתע הרגשתי מין חולשה כזאת, ראיתי שכל החדר מסתובב והרגשתי שהעיניים שלי מתגלגלות להן ונעצמות.