את יותר יפה בלי איפור 8 (18+)

הגעתי לבית חדש בשבילי.
הוא לא היה מאוד רחוק מהבית של אבא, אבל בכל זאת הרגשתי כאילו המשפחה שלי ואני נמצאים עכשיו בשתי מדינות שונות. אין הרגשה יותר מפחידה מלהיכנס לבית זר, שמעכשיו אמור לאכלס אותך לכל החיים, או עד שאמצא בן זוג.
ברגע שפתחתי את הדלת הבנתי כמה עבודה מחכה לי. תמיד הקפדנו לשמור על בית נקי, אבל הבית הזה היה מלא באבק, היה בו ריח של עובש ורק המחשבה על כמה שעות ייקח לי לסדר הכל עשתה לי רע. מה גם שמחר אני אמורה להתחיל את העבודה החדשה שלי בתור קופאית בסופר. אמנם לא עבודה נוצצת, אבל עכשיו יש לי בית שלם להחזיק ולתפעל.

************************************************************************************
אני באמת לא יודע כבר מה לעשות. אולי בפעם הראשונה בחיים אודי צודק.
אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, אני צריך להיות אמיץ ופשוט ללכת לספיר ולהסביר לה שאני דואג לה, שהיא חשובה לי.
בזמן שאני, כרגיל, חושב על מה יקרה אם ומה יקרה כאשר, הבנתי גם שהגיע הזמן להגיד לה שאני מרגיש אליה משהו, כבר תקופה ארוכה.
אני חושב שהיחסים בינינו התקלקלו ככה רק בגלל ששמרתי הכל בלב.

אני הנעתי את האוטו והתחלתי בנסיעה לכיוון הבית של ספיר.
החלטתי שהפעם אני מפסיק להיות כבד, הפעם אני מפתיע אותה, היא הרי באמת זקוקה לי.
"שלום" פתח גבר גבוה את הדלת.
"אני מחפש את ספיר היא בבית?" שאלתי.
"לא" ענה הגבר הגבוה בעצבים. אני מתאר לעצמי שזה היה אבא שלה.
"אתה לא אבא שלה?" שאלתי בלי להבין למה הוא כועס.
"אני כן, אתה נדב נכון? שמעתי מה עשית לה. ספיר כבר לא גרה כאן יותר." הוא צעק וסגר את הדלת בחוזקה.
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. אני מכיר שנים את ספיר אבל אף פעם לא באמת ראיתי את אבא שלה. הבנתי שמשהו באמת קשה עובר עליה עכשיו.

************************************************************************************
"הכל בסדר?"
זה היה יובל. למרות שקצת כעסתי לא יכולתי להסתיר את האושר שלי. אני יודעת שאומרים שיש אנשים שתמיד ירגישו אותך, ידעו מתי קשה לך, מתי אתה צריך אותם. זה בדיוק יובל שלי.
"אני בסדר כן" עניתי לו.
"הייתי בבית שלך ואבא שלך גירש אותי, הוא היה בטוח שאני נדב ואמר לי שאת לא גרה שם יותר" הוא רשם לי.
"תבוא אליי הערב בשמונה אני אספר לך הכל, בן גוריון 26" אמרתי לו וקיוויתי מאוד שהפעם הוא יגיע.

רציתי להכין לו שולחן יפה, להכין לו איזה ארוחה נחמדה וקלילה אבל אפילו במבה להגיש לו לא היה לי. החום והריח בדירה היו נוראיים, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי כרגע משהו אחר.
דפיקה נשמעה בדלת. זה היה יובל. לא יכולתי להסתיר את האושר שלי. מיד קפצתי עליו.
"אני מצטערת אני יודעת שאתה לא אוהב שקופצים עלייך" אמרתי לו בהתרגשות.
הוא היה נראה כל כך טוב. הוא לבש חולצה שחורה מכופתרת וג'ינס צמוד וקרוע. הוא אפילו נראה לי חטוב יותר, או שאולי אני כבר סתם מגזימה.
"קשה לי לראות אותך ככה" הוא אמר והגניב לי איזה חיוך קטן כמו שאני אוהבת.
"הכל בסדר" אמרתי לו. "אתה יודע אני חזקה ואולי באמת הגיע הזמן כבר שאני אעזוב את הבית שלי."
יובל היה נראה מבולבל.
"תקשיבי אני חושב שהגיע הזמן לדבר" הוא אמר.
דברים כאלה הם אף פעם לא טובים.
"יש משהו שאני חייב לספר לך" הוא התחיל לגמגם ועוד לפני שהספיק להשחיל עוד מילה כבר פרצתי בבכי, ממש נשברתי, התפרקתי.
יובל תפס אותי כמו שרק הוא יודע וחיבק אותי חזק, מין חיבוק כזה שאף פעם לא הרגשתי ממנו.
"אני מצטערת על הכל" אמרתי לו כשהדמעות חונקות לי את הגרון.
"הכל בסדר" הוא אמר בזמן שניגב לי את הדמעות.
"אני פשוט אסביר לך הכל כבר" הוא אמר ואז התקרב אליי.
סוף סוף זה קורה? אני פשוט לא מאמינה.
יובל תפס אותי במתניים שם את ידו הימנית על פניי, הוא הביט לי עמוק בתוך העיניים והפעם הבנתי שזה פשוט זה.
התנשקנו ואז הוא פשוט התרחק.