את יותר יפה בלי איפור 9 (18+)

"אני מצטער לא הייתי צריך לעשות את זה ככה" הוא מיד אמר.
"אני מצטערת" אמרתי לו. "באמת אני לא יודעת מה עובר עליי, איך הרשתי לעצמי לעשות דבר כזה כשיש לך חברה."
"קורל ואני כבר לא ביחד" הוא אמר לי. מזל שהצלחתי להסתיר ממנו את שאגות השמחה שבלב שלי.
"אני מצטער כי הייתי צריך לעשות את זה רשמי יותר" הוא אמר לי וחייך אליי. ראיתי איך העיניים שלו נעשות גדולות יותר, כאילו מבקשות איזו בקשה גורלית ומחכות לתשובה שתספק אותן.
"אני רוצה להזמין אותך לדייט, אצלי בבית ביום שישי בערב, אם תסכימי כמובן."
לקח לי זמן להבין ולעכל את הכל אבל לא רציתי לייבש את יובל.
"אני אגיע בשמחה" אמרתי לו.

************************************************************************************
"שמע אחי סוף סוף יצאת גבר" אמר לי אודי.
"כן אה." עניתי לו כי כבר די נמאס לי שהוא שופט אותי לפי כמות הבנות שאני מציעה להן לצאת.
"סוף סוף אתה יכול לקחת את ספיר למיטה שלך, הפעם כשהיא לא שיכורה ופשוט ללמד אותה כמה דברים. אתה הגבר שבגברים" הוא הוסיף.

האמת מאוד התרגשתי לקראת הדייט. לא ידעתי בדיוק מה אני אמור לעשות, והפעם עם מישהי שאני באמת אוהב.
"אני מאוד מחכה למחר" שלחה לי ספיר.
"גם אני" כתבתי לה בצורה כי כנה וישירה שיש.

אודי הסביר לי שבשביל להצליח עם בנות אתה חייב לשחק איתן "במשחק שלהן" ככה הוא קרה לזה. אסור לך ליפול במלכודת שהן שמות לך, בכל פעם שהבחורה אומרת משהו אתה חייבת להראות שיש לך מילה בנושא, לא להסכים ולהראות לה בקיצור מי הבוס.
אני אף פעם לא באמת אהבתי את צורת המחשבה הזאת. אני חושב שמשחקים כאלה מושכים רק בנות כמו קורל, אבל ספיר היא משהו אחר.

"מה אתה מציע לי ללבוש?" ספיר שאלה אותי.
"זה לא באמת חשוב" עניתי לה, כי זה באמת לא משנה מה היא תלבש.

************************************************************************************
האמת, כל הקטע עם יובל מרגיש לי מאוד מוזר. אני לא באמת מאמינה שאחרי כל השנים האלה, אני הולכת לצאת לדייט עם החבר הכי טוב שלי.
בעוד אני חושבת על יום שישי, קיבלתי הודעה שלא ציפיתי לקבל.
"אני מתגעגע אלייך."
זה היה שלומי. הנשימה שלי נעצרה. אחרי שלוש שנים ביחד וכמעט חודש שלם אחרי שנפרדנו הוא מחליט לשלוח לי הודעה.
'איזה חוצפן' חשבתי לעצמי. איך הוא יכול להרשות לעצמו להגיד שהוא מתגעגע אחרי מה שהוא עשה לי. אבל ככה זה, האקס המיתולוגי תמיד יישאר בליבך, ובכל פעם שהוא רק ימלמל אנחנו נעמוד דום.
"אני יודע שאת לא רוצה לדבר אבל אני מצטער. מה שלומך?" הוא המשיך לשלוח לי הודעות. באמת שידעתי שזה לא יהיה נכון לענות לו, אבל משהו בי עוד שייך אליו, משהו בי עוד לא יכול בלעדיו.
"אני בסדר" עניתי בלי להרחיב יותר מדי.
"אני מקווה שתוכלי לתת לי עוד הזמנות, מה דעתך על להיפגש ביום שישי, אצלי בבית, אני אפילו אכין לך את הבורקס שאת הכי אוהבת" הוא שאל.
"אני לא יודעת" עניתי בהססנות.
"נו, מה את כבדה? אי אפשר לזרוק שלוש שנים ככה לפח, תני לי עוד הזדמנות."
הפעם שלומי צדק. אי אפשר לזרוק לפח זוגיות של שלוש שנים, זוגיות שעשתה לי ממש טוב. "את יודעת מה, אל תעני לי, פשוט תפתיעי אותי, פשוט תגיעי אליי הביתה בשישי" שלומי אמר בביטחון הגבוה שלו, כאילו הוא כבר ענה במקומי.
הייתה בעיה אחת. מה אני עושה עם יובל.

"מקווה שאת לא כועסת עליי" שלח לי יובל.
על מה כבר יש לי לכעוס עליו. הוא באמת תמיד דואג לא לפגוע בי, לפעמים אפילו יותר מדי דואג.
"את יודעת, על זה שלא הצעתי לך מה ללבוש" הוא הוסיף.
'אויש, נו באמת' חשבתי לעצמי, על איזה שטויות הוא מתעכב.
עכשיו אני כבר מאוד מבלובלת.
"תקשיב יובל" כתבתי לו. "קרתה איזו תקלה בשישי, אני מנסה לסדר את זה, אבל אני לא בטוחה לגבי הארוחה."