בדד אלך- הכניסה לאבדון

לא הכל מוקף באור שמחה כבוד ונכונות
לפעמים אנו שוגים בדרכינו ובנעורינו
להיכנס למקום לא מוכר מלא באנשים זרים, ההרגשה הלא נוחה הזאת,
ההרגשה הזאת שכולם עזבו , נטשו אותך.
בכי תמרורים מהלבד הזה, מהשקט המוחלט , ולא כפי המתוכנן.
מכירים את הסיפור על הפרפר והפרח ..
שבעצם מה שאנו מבקשים יבוא אלינו בהקיפין.
אולי לא כמו שרצינו אלא בדרך שונה ..
לכל זה צריך סבלנות.
וכשאתה משיג את המטרה, את מה שחיפשת עדיין זה לא מספק אותך אתה עוד מרגיש בריקנות.
ומרוב הריקנות והאי הצלחה וחוסר הסבלנות אתה מאבד שליטה ומתחיל ללכת בדרכים שגויות
נכנס לתוך הבוץ, ואז אתה רואה שהדרך חזרה קשה מידי וממשיך להסתבך ולהיכנס לצרות .
מתחיל לחשוב שאתה משוגע ומחפש תשובות לכל הדברים שקרו ולמצב המסובך
אך אתה לא שם לב שהתשובות נמצאות ממש מתחת לאף.
כשהאבדון קורא לך אך אתה מרגיש שאתה חייב להיחלץ ומתחיל לקחת כדורים ורק מחמיר את המצב
עד שיום אחד כשתפתח עיניים וכשתהיה לך ראיה כוללת
רק אז באמת תבין את כל הטעויות
למה לא המשכת בדרך הנכונה
למה לא האמנת ולא היית סבלני. ובמקום לתקן ולשפר התדרדרת לתחתית ועכשיו אין דרך חזרה.
לכן חשוב שנחשוב לפני כל צעד וצעד שאנו עושים , נחקור היטב וניראה לאן אותנו זה יוביל לפני שנתחיל.
האם זה יתן לנו צער? האם זה ישאיר בנו חרטה?
על טעויות אנו משלמים והמחיר עלול להיות יותר גדול משחשבת
לכן צריך להיזהר.
סוף מעשה במחשבת תחילה!