“בוקר… (בלי הטוב?!)”

שעת בוקר מוקדמת. פיהוק.
אלה הרגעים הקשים ביותר,
לפני הסיפוק.
העינים לא נפתחות,
הריסים מודבקות
ציחצוח שינים, אבל עדיף אחרי הקפה,
כי הריח שארית של הנס בוקר-השם ירחם.
התארגנות זריזה, מייק אפ בקטנה,
נשברה הכוס שזזתי למראה.
"סעמק…"עצבים מתחילים,
מתגבשים ונעצמים
אך לא מגיעים לייעודם,
וכי יש לי עוד אוטבוס להספיק.
כיבוי אורות ומתיחה קלה.
"מפתחות… רב קו… מסיכה…"
ספירת מלאי מהירה.
ירידה מהבינין לכיוון התחנה הקרובה.
צעקות של ילדים, דחפורים של פועלים,
כבדות, עייפות, כעס, בעיקר על עצמי,
שהרסתי לעצמי את החיים.
(את השינה, אבל בבוקר הכל מוגזם יותר)
"בוקר טוב" חיוך מוגזם לי אומר,
אוי לעזאל פשוט תוותר…
"כן.. בוקר…"
לא מסוגלת לומר את הטוב,
אבל יודעת בלב שבסוף,
בסוף הוא יהיה טוב.