בתוך הסככה

לחדר שלי יש ארבעה קירות. קיר אחד פונה למזרח והחוצה, קיר שפונה למערב ופונה אל בתים אחרים, קיר שפונה לצפון ובו משובצת הדלת, וקיר עירום שפונה לדרום.
את הדלת נעלתי, ועכשיו אני כלוא בין כותליו של החדר הקטן והמרובע הזה, והחדר ריק. יש בו רק מיטה אחת, וגם היא עירומה ועזובה לבדה. החלטתי שלא אברח, והחלטתי שאעמוד בזה.
ישנתי שעות, בהיתי בתקרה, בהיתי בעולם שמחוץ לחלון, בהיתי בקיר, בהיתי בעצמי, בהיתי בשעון וכל דקה נראתה כמו נצח, כמו גיהנום אינסופי שלא נגמר ורק אני פה, מת כל דקה מחדש.
בא לי לברוח, אבל יותר בא לי לא. מי אני. בא לי להתחזק, לא להכנע לדחפים ולרצונות מטופשים. בא לי לאהוב, לא בא לי לפחד. בא לי להתחזק, להיות הכי חזק בעולם.
משעמם.
קמתי והסתובבתי בחדר במעגלים, ואז התחרפנתי ובכיתי ובכיתי והתבוססתי בדמעות של עצמי, אבל די. די כבר! אני רוצה לברוח! אני רוצה להיות חזק! אני לא רוצה להיות אני! אני… אני…

אחרי יומיים פתחתי את הדלת ויצאתי לעולם. לבשתי את החולצה, נעלתי את הנעליים ועזבתי את הקירות לבד.
בבית הספר לא חיכתה לי קבלת פנים חגיגית, וגם לא שמו לב אם אני שם או לא. בכל זאת נכנסתי לכיתה והתיישבתי בשורה האחת לפני האחרונה במקום הכי שמאלי. פתחתי מחברת והקשבתי לשיעור.
לשון, וזה די קשה וקצת משעמם… הרבה משעמם. לא הרבה דברים מעניינים אותי…

נוצרה לה שגרת חיים. כל בוקר משתדל לקום בשבע וחצי. מתארגן. הולך. מהר מאוד בית הספר הפך להיות המקום היציב בחיים שלי, המקום היחיד שלא משתנה. כבר פחות רציתי לברוח, יותר רציתי להתחזק. כל יום אני מקבל שיעורי בית ועושה. כל יום אני חוזר הבייתה בשתיים בצהריים. אוכל. ישן. לומד. כל יום נראה אותו דבר. בעצם כל יום נראה קצת שונה.

תמיד אני יושב בשורה האחת לפני האחרונה במקום הכי שמאלי, ותמיד אף אחד לא מתיישב לידי. אני שקט ולא משתתף הרבה, ברוב השיעורים אני פשוט בוהה… ובוהה… תמיד משעמם והימים עוברים כל כך מהר…
אומרים שיש מספר מועט של ימים שזוכרים באמת, והיום הזה… היום הזה החלטתי לשבת במקום אחר. בכלל בצד הימני של בכיתה, רחוק מהחלון ורחוק מלשבת לבד. התיישבתי ליד איזה אחד שתמיד בשיעורים צייר במחברת שלו וחיכה לגאולה.
"משעמם." פיהקתי.
"כן." הוא לא הרים את מבטו והמשיך לצייר. הצצתי וראיתי שהוא מצייר פרפר.
"למה פרפר?"
"כי אני פרפר. בעצם מה אני מדבר איתך, פסיכופט."
לא יכולתי שלא לחייך. "למה אתה פרפר?"
"ככה."
"נו."
"כי בא לי לברוח, טוב? שונא את הבית ספר הזה! שונא ללמוד!"
"שונא את החיים, שונא את הבית, שונא הכל?" השלמתי אותו.
הוא סוף סוף הרים את מבטו והישר אותו אליי.
"שתוק."
"אתה מריח טוב." התגריתי בו.
"אתה פסיכופט. תעזוב אותי."
"אני צוחק. אל תיקח את זה קשה…" מלמלתי.
"גם אתה פרפר, נכון? נכון?"
כבר לא. "כנראה שכן."
הוא צייר פרפר נוסף ליד הפרפר הקודם.