ג'חנון תימני פרק 2

סיכמנו להיפגש, בשבילי פגישה שניה זה הכי רחוק שהגעתי אלייו בחיי הרומנטיקה,
לכן תחושה של הרבה עתיד לא הרגשתי.
אבל שוב.. משהו הרגיש שונה, המשכנו לדבר במשך השבוע וקבענו שאם ובמידה אחרי הבדיקה הרפואית שהייתה לי ביום שלישי אני אקבל כמה גימלים אז ניפגש יום למחרת.
לא קיבלתי כמה גימלים, רק אחד שהיה תקף לאותו היום של הבדיקה,
אבל ידעתי שאני חייבת לפגוש אותו כי אני לא מוכנה שזה יתפספס, מה שזה לא יהיה.
הלכתי והוצאתי עוד שני גימלים ואמרתי לו לבוא לצפון, הוא באופן שכנראה רק אני הייתי מופתעת ממנו הסכים.
אני חושבת שזה הפתיע אותי כי הבחור האחרון שהיה לי איתו קרבה דומה לזאת לא היה מוכן לבוא אליי בטענה שזה רחוק, למרות שהוא גר שעתיים יותר קרוב.
עכשיו כן התרגשתי, קמתי בבוקר טיפה לחוצה, לא ידעתי איך זה יהיה לבלות יום שלם עם אותו הבן אדם.
אותו הבחור הזר שתכלס פגשתי רק לפני שבוע וראיתי רק פעמיים.
ושוב אמרתי לעצמי שיום אחד הזרימת יתר הזאת תהרוג אותי…
כשהוא הגיע לא ידעתי אם לנשק או לא
מנשקים בדרך כלל? או שמביאים חיבוק? אני נישקתי, פשוט רציתי.
נכנסנו פנימה וישר הדלקתי סיגריה, העשן היה בכל החדר וידעתי שאני מעשנת קצת מלחץ, אבל הוא לא יודע, אז הכל בסדר.
בלי הרבה חפירות ועומק ללוח זמנים שלנו טיילנו לנו ברחבי הקיבוץ היפה שלי שנמצא במקום הכי מדההים בצפון, ואחרי כמה זמן חזרנו אליי לדירה כדי להשלים את הסרטון של שלישיית פרוזק שהתחלנו לראות עוד באותו הלילה אבל השעון הקדים אותנו.
חייבת להגיד שיש משהו נורא מושך במישהו שיודע לדקלם בעל פה את כל המופע האהוב עליי.
שכבנו מחובקים במיטה וכל נגיע שלו על הגב שלי בזמן שחיבק אותי הזכירה לי מה זה לא להיות לבד,
לא במובן הדכאוני ולא במובן הפילוסופי. פשוט לא להיות לבד, לחוות משהו עם מישהו אחר.
המשכנו לראות את המופע עד שבשלב מסויים הוא נישק אותי, מזל כי כבר הרגשתי שאני כופה את עצמי בכל פעם שראיתי אותו.
הנשיקות העדינות לאט לאט הפחו לסוהרות טיפה יותר, והמגע העדין שלו לאט לאט הפך לחושני וחזק.
עכשיו אני, שנסיון במיטה לא חסר לי כבר הייתי בתחושה של חוסר ריגוש מאותה הסיטואאציה, חוסר קשר בין המעשים שלי לרגשות שלי וחוסר יכולת להרגיש את הרגע.. כי הרגע הזה פשוט כבר לא עשה לי את זה כמו פעם.
הרגשתי שאין לי כבר מה לגלות.
אבל משהו בו, אולי לא בו אבל במגע שלו, והתחושה שהוא נתן לי ומנשיקות בצוואר המקסימות שלו פשוט העירו בי את אותו הרגש שהלך לישון לפני דיי הרבה זמן.. או שאף פעם לא באמת היה ער.
עצרנו את זה בזמן כי לא רציתי להתקדם יותר מדיי מהר, משום מה איתו להבדיל מכמעט כל גבר אחר שפגשתי לא הרגשתי לחץ, הרגשתי רצון להכיר לאט לאט.. צעד צעד.
וגם זה משהו חדש אצלי.
אז עצרנו את הרגע והתחלנו לדבר.
יש אנשים שמדברים והמילים עוברות באוויר וכמעט אפשר לראות אותן דוהות להן מרוב שהן לא חשובות…
אבל בשיחה הזאת הכל היה אמיתי… על הסיפורים שהוא סיפר לי אני לא אספר כי אני מכבדת את השיתוף האישי אליי, אבל אני? אני סיפרתי בדיוק את אותם הדברים שאני מספרת תמיד, בכוונה. כי אני יודעת שהם מבריחים, כי זה מה שאני עושה כדיי להבריח ממני אנשים מפחד להיפתח. ידעתי שהוא יברח, למה שלא יברח תכלס?
הוא לא ברח, ואפילו הקשיב ולא נתן למילים הכלכך משומשות שלי לדהות להן ולהעלם,
אלה לקח אותם ושמר אותם… זה הפתיע אותי כלכך.
זה גם קצת פגע לי באגו ובתדמית שבניתי לעצמי כמישהיא שלא הכפת לה אם הולכים או נשארים.
אחרי זה הייתי קצת בשוק, עישנתי את הסיגריה ה20 שלי והכחשתי את העובדה שזה מלחץ והתמכרות ביחד,
אמרתי שזה מהתמכרות למרות שידעתי שהוא לא חושב ככה.
רציתי כלכך לחבק אותו, על השיתוף ועל הכנות, התאפקתי קצת עד שזה היה חזק ממני.
ואז….