גירושים _ומה_ ומי שבניהם

נכון זה קורה כמעט בכל בית שני בישראל, ונכון שכמעט כל ילד מגיע לרגע בו ההורים שלו מתגרשים ומחלקים את המשפחה או שרק הורה אחד בוחר להיות עם הילדים ועוד מכל מיני סיפורים שונים אחד מהשני אך עם אותו הבסיס סהך הכל. אבל זה לא הופך את זה ליותר קל לילד. נכון, אמנם זה קורה כמעט בכל בית, אבל זה לא מצדיק את העובדה שזה קשה כל פעם מחדש. תחשבו על זה, משפחה, משהו בסיסי לחלוטין, מתפרקת. אני אספר את האמת לגבי, זה שרט אותי באיזה שהוא מקום. יש לי הורים כן, אף אחד לא מחסיר לי כלום, זה נכון. אבל לחיות עם אמא כאובת לב, זה אחד הדברים ששינו אותי בתור באנדם. אמא שלי כל הזמן מפילה על אבא שלי את האשמה, אם זה כסף או אוכל או סתם משהו שמתפוצץ באחד הריבים שלנו, לא יודעת כמעט כל דבר הגיע לזה שזה האשמה של אבא. אסור ללכת אליו לשבת, אמא עצבנית. אסור לעשות חג כי היא תכעס. ואם אמרתי לו משהו שלא מצא חן בעינייה, אם אני עושה אצלו חג או אומרת משהו על הבית- טאח סטירה לפנים. לא אני לא לבד יש לי עוד שתי אחים שיותר גדולים מימני. אבל עדיין, ככה המצב התנהל כשהייתי קטנה יותר. עכשיו זה לא קורה, אני כבר מספיק גדולה כדי להעמיד אותה במקום. אבל הפחד הזה. היא אמא מקסימה, לא יכלתי לבקש אמא אחרת. אבל כל אחד והשריטות שלו לא? איך אני יכולה לשפוט מישהי שנבגדה על ידי הבעל שלה? האוהב שלה? תאמינו או לא, כל סרט שני בעולם, שיש בו רוע, מבוסס על איזה שברון לב של אישה.
אני עוד לא יודעת מה השריטה של אבא שלי, אבל ממה שאני הבנתי, הוא מאמין שאסור להאמין באף אחד. הוא עם ראש מחושב כל הזמן. גם אמא שלי איבדה את האמון באנשים. אבא שלי כל הזמן אומר לי להיזהר, שאני לא אגדל להיות כמו אמא כביכול. הוא אומר את זה כאילו בצחוק, אבל אני יכולה לראות את הטראומה הנפשית האישית שלו. כנראה גם הוא נשרט קצת. ואני? וואו, שריטה עמוקה, אבל כזאת שלא רואים על פני השטח, היא יותר מתבטאת מההרגשות שלי לגבי דברים, ועוד דברים בסיסיים, כאלו שבתכלס קורה כל הזמן ורק אותי זה צובט במקום מסוים. היה לי קשה בתור ילדה להיכנס לבתים של החברות שלי ושל הדודים שלי ולראות את שני ההורים בבית, את האבא ואת האמא, יחד. לשמוע סיפורים על ״איזה כיף שאבא בבית, יש אוכל.״ ״איזה כיף שאבא בבית, עכשיו הוא נקי״ ורק אני בלי סיפורים כאלו. לראות ששני ההורים של חברה שלי הביאו אותה ברכב, שניהם יחד באוטו. לראות את אבא של חברה טוב חוזר מהעבודה ומחבק ומנשק את אשתו. שריטות שפעם עוד הייתי בוכה מרוב שזה היה לי כל כך לא מובן מאליו, היום זה סתם צביטות קטנות. כמו לימון בפצע, שורף לכמה שניות ועובר. אבל אין לי איך להתכחש לזה, זה עדיין שם. אז לא חברים, הורים גרושים זה לא מובן מאליו כמו שזה נשמע, זה מצלק, כל אחד בדרך אחרת יוצא מצולק מהפיצול הזה. אנחנו הילדים, אנחנו תוצר של אהבה בין שני אנשים, שני אנשים שהתאהבו אחד בשני יצרו אותנו. אז כשזה נגמר, האהבה הזאת שבין ההורים. מה זה אומר עלינו? תוצר של רגע? זיכרון? טעות? מעין חותם שלא ישכיח להורים שלנו מעולם את האהבה הזאת, את הכתם. אנחנו הכתם? למה זה הופך אותנו אם אנחנו תוצר של אהבה שכבר לא קיימת.