גם אני רוצה
אני רואה אתכם מדברים.
אל תחשבו שאני מתעלמת, או לא שמה לב. אני רואה. רואה את הכול. אני רואה את הקשר שלכם. את הקשר השטחי אבל האמיתי שלכם. את הקשר בו אני מקנא כל כך הרבה שנים.
אחרי כל הזמן הזה אני כבר רגילה. אני כבר מבינה. אתם דומים, לכן אתם חברים. אתם כולכם טיפשיים ומצחקקים. אבל עדיין, אתם חברים. יש לכם אושר, אתם תמימים. וזה אולי נשמע כאילו אני מביטה בכם מלמעלה. אולי זה אפילו נכון, במובן מסוים.
אבל החלק בי שמסתכל עליכם בעליונות קטן כל כך לעומת החלק שמקנא בכם. אתם מאושרים. ולא אכפת אם אתם לא מבינים, ולא אכפת לי אם אתם לא מסוגלים להכיל ולכן אתם מצחקקים. אני רק רואה שאתם מאושרים.
ואני רוצה גם. אני רוצה חברים, אני רוצה להיות טיפשה. כמוכם. יכול להיות שאני מגזימה. סביר להניח שאני לא רואה את האני האמיתי שלכם. אבל ככה אתם נראים. ואני מקנאה. טוב לכם? אני מקנא. אני רוצה גם להיות מאושרת, ולא משנה לי אם זה אומר להיראות טיפשה, לא אכפת לי בכלל אם זה אומר שאחרים יביטו בי ויראו מישהי שטחית וסתמית, שאוהבת ורוד ורוצה רק בנים, לק ואיפור.
אני רק רוצה להיות מאושרת. כמוכם.
אתם לא מבינים כמה אתם בני מזל. יש לכם חברים, אתם שמחים, לא מודעים לכל הרוע, לא מסוגלים לחשוב על כל מה שלא טוב בעולם. ואילו אני לא מפסיקה לחשוב על זה. אני רואה כמעט ורק את הדברים הרעים.
אני מנגנת, כותבת, מלחינה, מדמיינת.
אבל אני לא מאושרת.
אתם לא מביטים בי. אתם לא רואים אותי, כי אני מנסה להיעלם. אני לא מסוגלת לסבול את מבטכם, לא מסוגלת להביט בעינכם בלי לראות את כל מה שלי אין.
ואנשים אחרים יכולים להגיד שאני אמורה לשמוח. יש לי הרבה. יש לי משפחה שאוהבת אותי, לא חסר לנו כסף, הציונים שלי לא רעים בכלל.
אבל אין לי חברים. ואני גם לא רוצה חברים כמוכם. אני רוצה חברים כמוני. אנשי שגם מסוגלים לראות את כל הדברים הרעים בעולם, ולהתמודד איתם. אבל זה כנראה בלתי אפשרי. ולכם החלופה היא להיות כמוכם.
וניסיתי, אני באמת ניסיתי. ניסיתי להיות טיפשית. ניסיתי לאהוב ולדבר אך ורק על בנים, אינסטגרם וטיקטוק. אבל אני שונאת את זה. אני מתעבת את זה בכל ליבי. לכן אני תקועה. לא מסוגלת להפוך למישהי שירצו להתחבר אליה, לא מסוגלת להיות שלווה לנוכח העובדה שאתם מאושרים ואני לא.
אני רוצה לצעוק את זה. אני רוצה גם! גם לי מגיע חברים, גם לי מגיע להיות מאושרת. אני רוצה לצחוק. אני רוצה לצחקק ולשמוע מוזיקה עם אחרים. אני רוצה לטייל בחוף עם חברים או להיות בבריכה עם מכרים, כמו כל השאר.
אבל כנראה שנגזר עליי להיות בודדה.
ורק לראות אתכם זה סיוט בשבילי. אתם מדברים, אתם מתעניינים זה בדברי האחר. למה אני לא מסוגלת לעשות את זה? האם אני בכוונה דוחפת את עצמי החוצה? למה אני לא מסוגלת לאהוב ולרצות לדעת עליכם עוד? למה דווקא אני, מכל אלה שאני מכירה, למה דווקא אני נבחרתי להיות מבינה?
ואל תחשבו שאני מתנשאת, בבקשה. איך תוכלו לחשוב עליי דבר כזה כשאני מודה כמה אני נחותה? אני טיפשה ביחס למחוננים. אני בלתי נראית להמוני אנשים. אני מוזיקאית מפסידנית בהשוואה לכל כך הרבה מתופפים.
אבל אני מנסה. אני מתעקשת לקוות ולהאמין שיום אחד, אמצא אנשים שמעריכים אותי ושמעניינים אותי. אנשים שמבינים אותי, אנשים שאוכל לקרוא להם חברים.
תגובות (3)
היי… חשבתי אם לכתוב את מה שאני חושבת, או לא. בחרתי שכן.
אני חושבת שאת לא מעריכה את עצמך, אני לא מכירה אותך, ואת לא אותי, אבל לפי הסיפורים שאת כותבת אני מזהה את המנהג הזה אצלך ( אבל מי אני שאני אגיד את זה, כן? (: )
את נשמעת נחמדה מאוד, אחת שהייתי מתחברת אליה. גם לי היו תקופות כאלה בחיים, שחשבתי שהכל מסביבי שטחי ואני מחוץ למעגל הרדוד הזה. ואז הבנתי, שזהו, שלא. הבנתי שהמעגל השטחים הוא מעגל קטנטן, שמסביבו יש מעגלים חדשים שבהם נמצאים אנשים חדשים. ואז הבנתי, שהסתכלתי יותר מדי על נקודה ספציפית, ולא ראיתי מה שיש מסביבי.
מה שאני באה להגיד לך פה, זה שאל תדאגי, את תמצאי לפחות מיליון אנשים כמוך. ואל תחכי שהם ימצאו אותך, לכי תחפשי אותם!
באהבה, מישהי שכנראה יותר צעירה ממך… :)
אני ממש מצטערת בשבילך, את נשמעת כמו מישהי מדהימה
וכישרונית. אני פחות יכולה לייעץ לך כי זה לא המקום שממנו אני מגיעה אבל אני כן יכולה להגיד לך שכן מגיע לך חברים כי את נשמעת כמו אדם מדהים ומוכשר ואני בטוחה שבסופו של דבר כן תמצאי אנשים שתוכלי להתחבר אליהם והם אלייך.
מזכיר לי את המונולוגים שלי על כורסת הטיפול. אין לי משהו חכם להגיד. לפעמים אני מרגיש שהמחשבות האלה חוזרות, למרות שעכשיו בתדירויות נמוכות יותר. לפעמים אני מרגיש שהתייאשתי מלמצוא חברים. הדבר היחיד שגורם לי להבין שהבעיה היא (לפחות בחלקה) בי, שכשאני מנהל שיחה חביבה עם מישהו היא יכולה להיות שטחית ומטופשת ועדיין, אם מדובר באדם חביב בעיניי, השיחה תגרום לי לתחושה טובה.