דברים שבאים והולכים

לפני שאני אתחיל, אני רוצה לספר לכם כמה דברים.
אני רוצה להגיד שעכשיו, תוך כדי שאני כותב מילים אלו ממש, אני בשמירה,
מסתכל על רצועת חוף קטנה שמוגבלת משני צידיה במבנים של בטון. הים
מלא בנפט והאוויר מלא בפיח. הים מוטח על שובר הגלים בקצב מהפנט, ואני,
שי, החייל הקטן וחסר הפז"מ, מנסה בכל כוחי לעבור שמירה חדגונית על ידי
צפייה בסרטונים קצרים, אפליקציות משחקים שמעליבות את האינטליגנציה
של ילד בן שמונה וכתיבה. כתיבה אליכם הקוראים מעבר למסך השיממון,
שלו, לצערי, אני קורא כבר בית.
הסיפור שלי הוא על אדם בשם אבי. אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני שומע
את השם אבי, עולה בראשי אדם מזרחי ושמן עם חריץ תחת שמתנפנף
בגאווה מעל המכנסיים. היות לכך ובהתאם לזאת, אבקש ממכם שלא.
תנסו לדמיין מישהו אחר, כל אחד, רק לא אותו. בתודה מראש, שי ממגדל השמירה.

אבי חי בחיפה, בשכונת הדר. כל יום היה הולך לעבודתו שנמצאה בעיר התחתית.
כל יום היה עובד שם וחזר הביתה בשבע וחצי בער, וכל יום היה רואה טלויזיה
עד שהיה נרדם. אבי עושה את זה כל יום כבר שמונה שנים.
אבי קרא בעיתון היום כתבה על הערים הכי מזוהמות בישראל. הוא לא הופתע
כשראה שעיר הולדתו, שבה הוא עדיין חי, לקחה, בלי להזיע אפילו, את המקום הראשון,
והשאירה את חברותיה לאכול אבק הרבה הרבה מאחוריה.
הוא לא הופתע, לא. אבי ידע שנים שעירו מזוהמת. ששם אוויר צח באמת עולה כסף,
שברוב הימים לא ניתן לראות את הנוף בבירור בגלל בתי הזיקוק והנמל, ושבלילה לפעמים
הירח בצבע כתום ואין לזה שום קשר למיקום של כדור הארץ ביחס לשמש ולירח. אבי לא
הופתע, אבל כשקרא את הכתבה הופיע בליבו איזושהי צביטה, כאב לא מוסבר בריאות וטעם
חמוץ בפה.

הוא קם, סיים להתארגן ויצא מהבית. יכול להיות שקצת הטעיתי אותכם בהתחלה. אבי לא היה
הולך פיזית לעבודה, הוא היה נוסע… באוטובוס. קו עשרים ושמונה מרחוב ארלוזורוב לנמל,
עשרים וארבע דקות ובירור ביטחוני ארוך בכניסה. ליד הנמל והרציפים, ליד תחנת הרכבת ובית
החולים, ליד חנויות, מכולות ושאר דברים, ניצב בניין גדול וגבוה, מוקף בזכוכית שחורה ואטומה והשקיף על הרחוב בהבעה קודרת ומאיימת. מעל שער הכניסה הענק נכתוב באותיות גדולות
ואפורות, "מעבדות סד-אוור". הבניין הזה היה הרבה דברים. הוא היה מעבדה לחקר הננו טכנולוגיה
והיישומים הפרקטים שלה ברפואה, הוא היה אזור שמור ביותר בטחונית והוא היה שחור. לאבי הוא
היה בעיקר מקום עבודה.

בסד-אוור לקחו את האנשים הטובים ביותר מהקומות הטובים ביותר. מדענים בעלי שם עולמי,
רופאים שהמציאו שיטות רפואה מתקדמות, מתכנתים שעבדו בחברות שעשו מליונים על סטרטאפים כל כך מסובכים, שאפילו עם תואר שני בתחום הייתה יכולה להיות לך בעיה להבין מה הם עשו, היו שם את חלוצי הננו טכנולוגיה ופורצי הדרך בביולוגיה. כל תחום עבודה אפשרי היה במעבדות סד-אוור. אבי גם עבד שם. הוא היה שרברב.

החדר שאבי חלק עם עוד שלושה שרברבים היה בקומה מינוס שש, החדר הרחוק ביותר מהמעלית.
כל יום הוא היה צריך לעבור על יד הגנרטורים עם הרעש הבלתי פוסק שלהם, את פינת העישון האפורה, שאבי היה כמעט בטוח שכשהתחיל לעבוד פה פינת העישון היתה בכלל לבנה, ואזור בשם "התפלת מי שיפוליים". אבי לא היה בדיוק בטוח מה זה, אבל היה לזה ריח שגרם לך לרצות לדפוק את הראש בקיר רק כדי שהוא ייצא, והוא פשוט ידע שאם יהיה לו מתישהוא סרטן, או קריש דם במוח, זה בגלל זה. אחרי כל אלה ניצב חדר השרברבים.

אחד הדברים הטובים היחידים בעבודה של אבי היתה הפסקת הצהריים. היא נמשכה מאחד עשרה עד אחד ונתנה לך תחושה קטנה של חופש באמצע היום. אבי היה מתחיל אותה על ידי התארגנות רבע שעה לפני הזמן. הוא היה קם מהכיסא שלו, שם את החולצה במכנסיים, לובש מעיל, קושר שרוכים, יושב על הכיסא, מסתכל על שעון הקיר בכניסה, מתנדנד קצת במקום וקם עוד פעם.
אחרי שהיה גומר את הטקס הזה, היה יוצא מהחדר והולך למעלית. מי שיפוליים, פינת עישון וגנרטורים, קצת שיעולים ופקיקת אוזניים ואבי היה לוחץ על כפתור המעלית. אחרי חצי דקה הוא היה לוחץ עוד פעם. פעם שלישית אחרי חמש עשרה שניות, ואז כל חמש, בליווי מבטים עצבניים על הדלת ולחישות צורמות שנועדו לאוזניו שלו. המעלית הייתה מגיעה מתישהו ואבי היה נכנס, מצטרף לעוד עשרה אנשים מצחינים ובוהה על השלט, " מוגבל לארבע מאות שמונים קילו בלבד", שהיה מקובע על אחד מדפנות המעלית. המעלית היתה נפתחת שוב במינוס ארבע ואיתה היו משתחררים אחד עשרה אנשים וצחנה לאוויר העולם, ומתקדמים באיטיות לעבר חדר האוכל. אבי מתחיל את החלק הראשון של ההפסקה.

חדר האוכל… חבל להתחיל בזה עכשיו. תתארו לכם חדר אוכל מהחיים האישיים שלכם, וזה כשלעצמו מספיק. דיברתי עם הרבה אנשים על הרבה תחומים, ואם יש דבר אחד שלמדתי בחיים, זה שאין לאף אחד זיכרונות טובים שקשורים בחדר אוכל.

אבי היה אבל מרוצה, או לפחות מסופק מחדר האכל שלו, כי אבי היה אדם פשוט ולא ביקש הרבה.
בזמן האחרון אפילו שאב הנאה נוספת מחדר האוכל, מכיוון שפגש שם מישהי.

למישהי הזו קראו ארט פק. אני יודע שזה לא נשמע כמו שם ישראלי, או כמו שם בכלל, אבל אני מספר הסיפור ואני אקרא לה איך שבה לי. ארט הייתה יפה, עיניים כחולות, נמשים, שיער שטני (אני מתכוון לצבע ולא ליחוס דתי כלשהו) שעבר את התחת והיא היתה קטנה מהסוג הקומפקטי והחמוד שפשוט בך לך לחבק.

הוא ראה אותה יום אחד כשאכל. הוא הסתכל עליה, והסתכל עליה, והסתכל… בסוף היא קמה והלכה והוא הבין שבקושי נגע באוכל שלו. כמה ימים אחר כך הוא ראה אותה עוד פעם אוכלת. הוא ניגש לשבת לידה, כאילו סתם, ואחרי כמה דקות התחיל לדבר איתה. מסתבר שהיה הייתה מקומת קרקע והייתה חלק מהאגף הפסיכולוגי. היא הייתה מאבחנת אנשים בשביל לקבוע אם הם נמצאים במצב שמצריך עזרה נפשית. כל אחד היה צריך ללכת למאבחנת ארבעה פעמים בשנה, לדבר איתה ולהיות מאוד מודע לעצמך כדי לא לפלוט שטויות שיגרמו לפיטורים שלך. השיחה זרמה, עד שברגע מסוים היא אמרה לו שהוא מוכר לה. הוא שאל מאיפה, והיא אמרה שהיא כמעט בטוחה שהוא הבחור המפחיד הזה שלא הפסיק להסתכל עליה בחדר האוכל לפני שבוע. היא הסתכלה עליו, הוא הסתכל עליה, היא הסתכלה עליו, הוא הסתכל על השולחן, היא הסתכלה על הדלת, הוא שוב הסתכל עליה, היא המשיכה להסתכל על הדלת, הוא סיפר על זה בדיחה, היא צחקה והם המשיכו לדבר.

איכשהו זה כבר הפך למן מנהג שלהם, שהם אוכלים ביחד. הוא יוצא מהמעבדה. מי שיפוליים, עשן עישון, גנרטורים, מבטים עצבניים על המעלית, מתקשר אליה, היא לא עונה, הוא מבין שאין קליטה במעלית, מתקשר עוד פעם כשהוא יוצא, היא אומרת לו שהיא כבר באה, היא שם תוך פחות מדקה, אבי מתעצבן בתוכו שלו לוקח עשר דקות מה שלה לוקח ארבעים ושבע שניות, הוא בוחר שלא להזכיר את זה, ואז שניהם נכנסים יחד לאכול.

היו דיבורים במינוס שש. על אבי ועל ארט. שאלו אם הם ביחד, נתנו לו עצות על איך להיות ביחד והזהירו אותו שרשמית, בסד-אוור, אסור להיות ביחד. בחדר השרברבים זה הפך להיות ל'שיחה'. מדורון שהיתה לו חבירה משלו ממינוס שתיים ודיבר איתו על איך זה שיש, ומה זה, חברה בחברה, זה המשיך למשה החרדי שלא ידע מה המושג מונוגמיה אומר בדיוק, ולמרות שהיתה לו אישה והם ניסו לעשות ילד, הוא היה "מקבל בזרועות פתוחות כל אורח שדפק על דלתו", וזה נגמר בארז שאהב לספר לו את אותו סיפור שוב ושוב.

הסיפור היה כזה. פעם אחת הייתה בקומת הקרקע בעיה שדרשה טיפולים ארוכים. באותה תקופה דורון היה בחופשת מחלה ואבי ומשה עוד לא עבדו שם עדיין, כי מעבדות סד-אוור היו מוסד יותר צנוע בתקופה הזו. לכן, ארז עשה את כל התיקונים בעצמו. רוב העבודה היתה באגף הפסיכיאטרי והוא הכיר הרבה אנשים משם. האחת שהוא הכי התחבר אליה הייתה משהי השם שנהב, שגם היא, כמו ארט פק, הייתה מאבחנת. הם היו מדברים וצוחקים ומעבירים את הזמן, והבוקר היה הופך לצהריים, וזה בתורו לערב במהירות. אחרי קצת פחות משבועיים העבודה כמעט נגמרה וארז רצה להזמין אותה לדייט, משהו רשמי. אבל אז התחילו כל מיני מחשבות להציק לו בתוך הראש. שנהב היתה מאבחנת, ובתור אחת שכזו היתה חייבת להיות ידידותית על מנת ליצור אמון וקרבה בינה לבין המטופל. ארז לא יכל שלא לחשוב, שהסיבה שהיא מדברת אליו כל כך בנחמדות היא לא בגלל שהיא מחבבת אותו, אלא פשוט בגלל שהיא נחמדה לכולם. בסוף המחשבות האלו כל כל הורידו לו את הביטחון שהוא לא הציע לה כלום ופשוט חזר לקומה שלו כשהעבודה נגמרה. מספר חודשים אחר כך היא עברה לעבוד במקום אחר והוא לא ראה אותה שוב.

הסיפור של ארז היה מעצבן, כי הוא לא הפסיק לחזור עליו בכל הזדמנות שהייתה לו, כאילו שיחררו איזה טריגר בתוכו, אבל אחר כך אבי התחיל לשים לב שארט גם היא נורא ידידותית. היא כל הזמן ניסתה ליזום ארוחות משותפות עם כל האגף שלו (אינסטלציה וטכנאות), היא היתה מחייכת לכולם והיו לה המון חברים, ברובם בנים. לאט לאט המחשבות מהסיפור של ארז התחילו לנדוד גם לראשו של אבי. הוא היה מודע לכל הערה קטנה שלה, משחזר כל שיחה איתה ומפרש כל סיפור על החיים שלה. באותו שלב הם כבר היו אוכלים ביחד גם ארוחות ערב ונפגשים אחרי העבודה. הוא היה בטוח שאכפת לה ממנו, אבל הוא לא ידע באיזה אופן, וזה שיגע אותו.

זה היה יום שני, ושלא כמו בכל שבוע, השבוע היה למה לצפות. כל ארבעה חודשים, קומה שש כולה היתה יוצאת לטיול מאורגן מטעם העבודה. הפעם זה היה לאילת. כמיטב המסורת נבחרו בשבילם מיטב המלונות הכי בינוניים, המסלולים הכי עמוסים וכלי התחבורה שהוביל אותם לשם היה אוטובוס. אבל החוויה לא היתה במלון ולא במסלול ההליכה. אבי נהנה מהתחושה של הגיוון, הידיעה שמחר הוא לא יצטרך לעשות את אותו הדבר, באותו הזמן ועם אותם מכשירים. עכשיו הוא יוכל לצאת מהשגרה, להינות, ללכת למסעדה טובה, או באר, ולא לדאוג לגבי השעה שבה הוא צריך
לקום מחר. בקיצור, משהו חדש.

תחושת האי ודאות עם ארט הייתה כבר כמעט פיזית, והוא החליט שעכשיו הוא חייב לעשות מעשה, משהו שיוודא את זה סופי, לטוב, או לרע, אם היא בעניין שלו.

אתם בטח חושבים שכל הסיטואציה דיי מטופשת. כמה קשה זה כבר יכול להיות, לבדוק אם אתה מוצא חן בעיני מישהי, לא? אז כן! במקרה הזה זה היה מאוד קשה. היא היתה נחמדה לכולם, את זה כבר ביססנו, הוא יכל לבדוק את זה על ידי זה שהוא יזמין אותה לסרט, או למסעדה, מה שהוא עשה, אבל זה לא היה מספיק, כי עדיין הוא לא יכל להיות בטוח אם הם יוצאים בתור חברים, או ידידים, הוא יכל לנסות למצוא את הרגע המתאים ולנסות לנשק אותה, אבל היה לה קטע ביישני עם זה שהיא לא הייתה כמעט מסתכלת לו בעיניים כשדיבר, וכל הסיטואציה הנכונה אף פעם לא נוצרה. כמו שאמרתי, זה היה קשה, קשה מאוד ושי התכוון לבדוק את זה סופית השבוע, לפני הטיול לאילת.