יובל יבנאלי השני
אשמח לכל הצעה לתיקון או שיפור ולכל ביקורת מכל סוג. להצעות כאלו חשיבות רבה מבחינתי, כיוון שאני עומד להוציא את הספר לאור.

דימונה – תל אביב [פרק 2, מתוך הספר שאני עומד להוציא לאור]

אשמח לכל הצעה לתיקון או שיפור ולכל ביקורת מכל סוג. להצעות כאלו חשיבות רבה מבחינתי, כיוון שאני עומד להוציא את הספר לאור.

השאלה 'מה בעצם אפשר היה לעשות בשבילנו' אינה מרפה ממנו.
הוא עוצר בבית הקפה השכונתי של קובי, מזמין קפה שחור חזק, ומתיישב ליד שולחן בפינת המדרכה מול מודעת הבחירות של מפלגת ש"ס – 'מרן אוהב אתכם, מרן רואה אתכם'. הרב יוסף עובדיה, שנפטר לפני שנה וחצי, לבוש כמו תמיד בגלימה שחורה רקומה בשיבולי זהב ובמגבעת כחולה השזורה במפרש לבן ודק, ומתוך המודעה הוא נושא אל דוד מבט חמור ומוכיח. שעת הבוקר לעומת זאת, מאירה פנים קלילות שאינן חמות ואינן קרות, והחוץ מתמלא לאיטו באנשים ובהמולה של ילדים החוגגים את יום החופש. בבית הקפה וברחוב אנשים מברכים ומעודדים זה את זה ומכל עבר נשמעות שיחות אופטימיות של יום הבוחר.
אבל השאלה הזו מכנסת את דוד אל תוך עצמו ומפרידה אותו לפינתו. הוא לא יודע איך לאחוז בשאלה ובאיזה תקופה והקשר לחפש את התשובה. מחשבותיו יוצאות מדירת הוריו הקטנה, חגות בדירה שלו ונודדות אל ילדיו. מעגלי הזמנים והתמונות מתערבלים ולבסוף נסחפות מחשבותיו הרחק אחורה, אל ההתחלה.
הוא שב ונזכר באביו שעבד שלושים ושלוש שנים במפעל הפוספטים באורון, ובחבר הכי טוב שלו – שמעון הרומני שהצליח אחרי כמה שנים לצאת מדימונה ולעבור לבאר שבע. כמפעילים ב 'מתקן הקלייה' הם השתדלו להיות תמיד באותה משמרת ולשבת באותו שולחן בחדר האוכל, וכיוון שלא התעייפו זה מזה נהגו לצאת ביחד מדי פעם גם לחופשות. אביו היה אומר שלמעשה שמעון מת בשואה, ומה שנותר ממנו זה רק שאריות. אבל בשביל השאריות האלו אביו היה מוכן לתת את הכול.

הזיכרונות מחזירים את אביו המת. הוא מופיע בעיני רוחו ומביא איתו אל השולחן את שמעון שגם הוא כבר מת. הם אינם מפתיעים את דוד. הוא נמשך אל עברו ולא אחת קורה שהוא ממשיך לשוחח איתו. דמויות מעברו ובמיוחד הוריו טבועים בעיניו, ולעיתים הוא יכול להחיות אותם. כעת מבקש דוד להתייעץ עם אביו ועם שמעון לגבי השאלה שלכדה אותו.
'מה אפשר היה לעשות בשבילנו ?' הוא שואל.
שמעון מרגיש לא נוח עם השאלה הזו ומנסה להתחמק. מנסה להימלט אל סיפורי ההתחלה הלעוסים. אל הצריפים הראשונים שתקעו ציפורנים גסות באדמת המדבר, ואל סופות החול שלפעמים היו מטלטלות אותם בזעם כמי שמבקשות לעקור ולגרש את יושביהם. אל עוקבי המים שהיו עוקבי חיים, אל הרובים הצ'כים שנדרשו כדי לשמור על החיים, ואל גושי הקרח שהיו מגיעים בטנדר הקירור מבאר שבע והוסיפו טעם לחיים. וגם אל הייאוש שהדביק לדימונה הקטנה את הכינוי "דימעונה", ואל חוסר התקווה בעתידה שנתן לה את השם "דימיונה".
'התקווה והייאוש תמיד התגוררו כאן יחד' נאנח שמעון.

אך דוד קצר רוח. ליבו אינו פתוח לשיח זיכרונות שבו המר והמתוק מתערבבים ומשנים פנים עד אשר הם הופכים לנוסטלגיה נעימה.
'איך קרה' הוא שואל 'ששני הילדים של שמעון למדו משפטים וארכיטקטורה, והצליחו וחיים בתל אביב, והמשפחות שלנו נשארו תקועות כאן מאחור ?'
השאלה הזו נשמעת משום מה כמו כתב אישום המופנה כנגד כל אחד משלושתם. שמעון חש אי נוחות בשל ההצלחה, לאביו עמרם נדמה שזו הטחת אשמה כלפיו, ואילו דוד עצמו מרגיש כמו ילד שהתחצף.
שמעון מבקש לקום ולזוז, אבל אביו שולח יד תקיפה אל כתפו ועוצר אותו. הוא מרים את ראשו ובעיניים בוערות אומר: 'אני הייתי דור מדבר, דוד. דור מדבר ! אבל אתה דוד, מה אתה עשית ? מה אתה עשית דוד, כדי להתקדם ולקדם את הילדים שלך ?'


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך