דימונה -תל אביב [פרק 3, מתוך רומן סוציו-פוליטי שאני עומד להוציא לאור]
אביו ושמעון עזבו ושוב הוא לבד.
דוד מוכר ואהוד בשכונה, אבל כעת איש כמעט אינו ניגש אליו. כובד שמשוח עליו זר להמולת הבוקר השמח הזה, ומפריד אותו מאווירת החג. אף אחד לא רוצה להידבק, ואם כבר מישהו רואה אותו מבעד למסך, הוא שואל אם קרה לו משהו.
'דור מדבר… דור מדבר… ' חוזרות אליו המילים כמו גחלים. 'דור מדבר' הוא מהרהר 'זה הדור ששוכב על הגדר ואשר על גבו עוברים בדרך אל הארץ המובטחת. זה הדור שלא פה ולא שם. הדור שעושה את השינוי מן העבר אל העתיד'.
בבית ספר יסודי למד דוד שיעורי טבע אצל המורה שושי, אשר עוד לפני עידן הטלוויזיה, הביאה אל כיתותיהם בסיפורים ובתמונות את סוד קיסמו של הטבע. בהתלהבותה נטעה בו מורתו התפעלות בלתי נגמרת, אשר מאוחר יותר הפכה אותו לצופה אדוק במגוון תכניות הטבע בטלוויזיה.
פעם ראה סרט על בעל חיים אשר בבוא יומו נאכל על ידי הצאצאים שלו. אם לא יאכלו אותו – ימותו בעצמם מרעב. כך עשה אותם הטבע, כך הרגיל אותם. כעת חולף אצלו חיוך קטן, ראשון מאז הבוקר, כשהוא נזכר שהוטרד בשאלה אם הצאצאים אוכלים אותו בעודו בחיים, או שהטבע חסך את זה ממנו והמית אותו לפני כן. 'אולי אין לו מערכת עצבים כך שהוא כלל אינו חש כאב ?' הוא מהרהר ותוהה 'איך הם החיים בלי לחוש בכאבים'. אחר כך הוא מנסה להיזכר אם היה זה דג או חרק, אך מרגיש שהמחשבות האלו סוחפות אותו מדרכו. הרי לא לזה התכוון אביו.
"דור מדבר… דור מדבר… " הוא שב וממלמל בלי קול, כמו כדי למשש את המילים ולהחזיר את עצמו לתלם.
קובי אף פעם לא ראה את דוד כשהוא שקוע בעצמו ומנותק. הוא ניגש אליו בדאגה, עם עוד כוס קפה שחור, מניח את ידו על כתפו ואומר: "דוד, אל תדאג. דוד, אתה תראה, הם לא יצליחו לזרוק אותנו מהשלטון. שמע מה אומר לך קובי, אנחנו הולכים לתת להם את המכה של החיים שלהם !"
כשיצא בבוקר מביתו חשב בדיוק כמו קובי. היו שלגלגו על חלומות המהפך ואמרו: "מנסים לקבור אותנו, אבל בשבועיים האחרונים אנחנו יוצאים מהקבר ומפנים את המקום בשביל השמאל והערבים."
כעת המחשבה הפשוטה: 'אנחנו בשלטון', מיטשטשת והופכת לתעלומה. 'מי זה "אנחנו" שבשלטון ? ממתי אנחנו בשלטון ? שלטון על מה ועל מי ?' רודפות אותו השאלות.
פתאום נדמה לדוד שהם חיים בתוך בועות שמישהו מנפח.
'מי הם בכלל "השמאלנים" האלו שאנחנו רוצים לפנות להם מקום בקבר ?' הוא תוהה.
בצעירותו הצליח אביו לסדר לו עבודה על ציוד מכני כבד, במפעל הפוספטים שבו הוא עובד מאז. עכשיו הוא נזכר בברוך איש שלום שהיה מנהל משמרת במכרות. ברוך זה היה שמאלני קיצוני ובעקבות דעותיו שינה את שם משפחתו ל"איש שלום". החברה במפעל כינו אותו "שלום שלום ואין שלום" והוא היה מחזיר בחיוך ואומר שהכל פה ישתנה כשיהיו לנו עוד הרבה אנשי שלום. לפעמים היה מבטיח שעם בוא השלום הוא יחליף גם את שמו הפרטי וייקרא "שלום איש שלום".
והיה לברוך זה לב גדול. במשמרות שלו הוא היה נוהג להחליף לשעה מפעילים שעבדו על הבולדוזרים והשופלים והיו צריכים לגשת למשרדים, בשביל לסדר משהו דחוף או כדי להתקשר הביתה. בכל משמרת הסתובב עם רשימה קטנה של החלפות. כשלא היו לו החלפות והיה לו זמן, היה עולה על אחד הכלים ויושב שעה בקבינה לצדו של המפעיל. תוך כדי העבודה היה משוחח איתו על הבית, האישה והילדים. כך הכיר היטב את כל המפעילים והמשפחות שלהם וגם התוודע למצוקות שלהם. כאשר נוכח שאחד העובדים נקלע לבעיה כלכלית קשה והיה זקוק לעזרה, היה ברוך מכין בקשה להנהלה ומצרף המלצה אישית מנומקת, כדי שיסדירו לו הלוואה מיוחדת. מאוחר יותר הגיע למסקנה שגם העובדים עצמם אינם יכולים לעמוד מהצד במקרים כאלו. שהם, עוד יותר מאשר הנהלת החברה, חייבים לקיים ערבות הדדית ולהיחלץ לעזרת חבר כאשר היא נדרשת. אז, בעמל רב, הקים באגף המכרות קרן עובדים לעזרה הדדית, אשר עם השנים התרחבה והפכה לקרן מסודרת של כלל עובדי בחברה.
'אם ברוך זה "השמאל" אני לא רוצה לקבור אותו' מהרהר דוד 'אם אנשים כמו ברוך הם "השמאל", אולי לא היה מזיק אם הם היו לוקחים קצת לידיהם את השלטון הזה'.
מכל עבר נורות אליו שאלות. הן סודקות מבנים יציבים שעומדים שנים רבות. בעצם, נדמה לו שהם עומדים שם מאז ומעולם. 'מי בנה אותם ?' הוא תוהה. רוח חזקה מצליפה בחלונות ובאה מבעד לסדקים ומסתחררת.
'המבנים האלו הם הבית שלי' הוא נעצב.
תגובות (2)
טוב אז עוד לא קראתי את הפרקים הראשונים (אעשה זאת מיד) אבל רציתי רק להגיד שזה לדעתי כתוב נפלא וזה פשוט מרתק ואני מאוד מצפה להמשך (מי יודע, אולי אני אפילו אקנה את הספר כשהוא יצא לאור רשמית, בהחלט משהו שארצה לקרוא).
היי,
הכתיבה כרוכה בעבודה מאוד קשה וניזונה בעיקר מהצורך של הכותב ומאמונתו בערכה של היצירה.
עם זאת, מילה טוב על הדרך – מאוד מחממת ועוזרת.
שמרי על קשר.