דמעות
ושוב הקול חורק.
ושוב הגוף רועד.
ושוב הן זולגות, חמימות, אך כל כך לא רצויות-
הדמעות.
ואיך זה שאפשר לבכות כל כך הרבה?
ולמה דווקא אני?
כולם בטוחים שאני אחת האנשים הכי חזקים שיש, לכולם יותר מידי קשה לדמיין אותי נשברת.
אבל אני כבר שבורה.
הבכי איכשהו הפך למשהו שחוזר על עצמו הרבה.
כל כך לא רוצה להראות חלשה.
כל כך לא רוצה להרגיש עצובה עוד יותר.
אבל זה מה שיש.
וכולם צריכים לפרוק.
אולי לא בתדירות כזאת…
ושוב הן חוזרות,
ושוטפות הכל,
כאלה סוחפות,
מוציאות מראשי את ההירהורים,
ומפנות מקום רק לרגשות-
הדמעות.
תגובות (3)
גם אני די דכאונית, ורוב הסיפורים שלי (אולי אפילו כולם) דכאוניים ונועדו בשביל לפרוק… דרך אגב- זה ממש יפה!
כל כך פה ונכון.. ~~
תודה :) 3>
ואיכשהו, אף פעם לא יצא לי לכתוב משהו מעצמי (ולא ספור או סתם קטע) שהוא לא דיכאוני..