דרכי העצמאית – פרק 2
לפני שיצא לעבודתו, אמר לי עורך הדין להרגיש בבית ולהסתובב היכן שבא לי.
החלתי לחקור את בית עורך הדין אריקסון…
החדר בו שהיתי ניראה כבית בובות לעומת שאר הבית החלול והמדכא.
קירות החדר היו ורודים והשטיח היה לבן עם ציורי מיני מאוס.
החדר היה ניראה כחדר הילדות הקיטשי שתמיד חלמתי שיהיה לי.
בפינת החדר, ללא קשר לשום דבר הייתה שידת עץ ישנה ושחורה בעלת שתי מגירות נעולות.
קירות הסלון והמסדרון היו בצבע ירוק בהיר דהוי, עליהן היו תלויות תמונות משפחתיות חינניות
של עורך הדין, רעייתו שחורת השיער שבכל תמונה הופיע על פניה חיוך שטני ומפחיד, בנם ובתם.
קינאתי תחילה כאשר רק העפתי מבט בתמונות בכל התמונות החביבות של המשפחה שנראתה
כה מגובשת וחמה, אך ככל שראיתי יותר ויותר תמונות מאחר וכל קירות הבית היו מכוסות בהן,
ראיתי את גודל הזיוף והצביעות שעומד מאחורי התמונות… אני מכירה את זן החיוכים הללו… אותם החיוכים שהופיעו על פני הוריי כאשר הזמינו אורחים וחברים אל ביתם ורגע לפני כן היו רבים וצורחים וצווחים אחד על השני ועליי.
רצפת הסלון הייתה רצפת עץ שחורה ורהיטי הסלון היו ישנים ובלויים.
מן הסלון יצאתי אל המרפסת.
המרפסת הייתה גדולה אך ריקה, פרט לשולחן קטן שעליו הייתה מאפרה מלאת עד אפס מקום בסיגריות כבויות, ליד השולחן היה כיסא בודד, ליד השולחן והכיסא היה עציץ קטנטן ונבול שעל אדמתו גם היו כמה סיגריות כבויות.
מן המרפסת היה אפשר ליראות את הספסל בפארק שבו לנתי… התחלתי להתמלא ברגשות הבנה על מצבי חסר האונים אך ניגבתי את הדמעות במהרה ונכנסתי חזרה פנימה.
מן הסלון המשכתי חזרה אל המסדרון.
ניסיתי להיכנס אל חדר השינה של עורך הדין, אך החדר היה נעול.
עליתי בגרם המדרגות, היה שם חדר שינה נוסף, גם הוא נעול, אך כאשר יוצאים אל מרפסת
הגג אפשרי ליראות ממנה את החדר מהחלון הגדול של החדר היוצא אל אותה המרפסת.
קירות החדר היו כחולים ובו הייתה מיטה גדולה עם מצעים שחורים ואפורים.
על קירות החדר היו פוסטרים של סרטים ומשחקי מחשב.
מן הסתם היה זה חדר השינה של בנו של עורך הדין אריקסון.
המטבח היה התחנה האחרונה במסעי בביתו.
בהיכנסי למטבח ראיתי חנוכייה על השיש.
כמה דברים אפשר להבין על אדם מתוך בית מגוריו.
ידעתי כיצד נראית רעייתו, כמה נפשות יש במשפחה, מה דתו, שהוא מעשן ובכל זאת איני יודעת אפילו מה שמו הפרטי.
התמקמתי בסלון וצפיתי בטלוויזיה דקות רבות… זפזפתי בכל הערוצים ללא הרף, לא באמת רציתי לצפות בטלוויזיה.
לפתע דלת הכניסה נפתחה ואריקסון נכנס עם מצרכים מן המרכול.
"משפחה חביבה יש לך…" ציינתי.
"כן? התמונות כנראה באמת יוצרות רושם" הוא הניח את השקיות במטבח.
"בביתי לא הייתה אף לא תמונה משפחתית אחת"
"מהיכרות קטנה עם משפחתך אני גם יודע למה" הוא אמר והעביר ידו בשיערו האפור כהה והעבה.
הוא הסיר מעל כתפיו הרחבים את עליוניתו, הניח אותה על הכורסא בסלון ופתח כפתור אחד בחולצתו שחנקה כבר בגרונו.
"לעזור לך בפירוק השקיות?" ניסיתי להחזיר טובה.
"לא, תודה, אלה מצרכים לבישול… אני אבשל מרק א-אספרגוס וטלה בתנור"
היה נדמה לרגע שהוא מגמגם, הוא גם עושה עצירות רבות בין המילים שהוא אומר, כנראה ככה זה כשאתה עובד בעבודה רשמית.
"אחלה" אמרתי.
"אבל את יכולה לסדר את השולחן אם ממש יש לך חשק"
מתוך נימוס הלכתי לסדר את השולחן.
"אז איפה בני המשפחה שלך? אשתך, הילדים…?" שאלתי מתוך סקרנות.
"אשתי ואני בתהליך גירושים מלפני חודשיים… בתי מתגוררת אצלה כרגע"
"אירוניה שעו"ד לענייני גירושים מתגרש, בנך נישאר כאן?"
"לא בני לא היה נישאר כאן…" הוא אמר בצורה מוזרה.
הבנתי שמשהו לא טוב קרה כאשר דמעה אחת הצליחה לחמוק מעינו, אך הוא מחה אותה מיד.
סיימתי לסדר את השולחן ושאלתי אותו דברים נוספים.
"אז… עורך הדין אריקסון… מעולם לא ידעתי מה שמך הפרטי…"
"סטאן, קראי לי סטאן פשוט"
"זה קיצור של משהו?"
"כן, אבל אם אנסה לומר את השם לא אצליח"
"סטנלי? סטאנפורד?"
"השני"
"מה כל-כך מסובך בסטאנפורד?"
"מעולם לא הצלחתי לומר את השם הזה בהגייה שלמה ללא גמגום"
"אתה מגמגם? לא שומעים בכלל"
"אני לחמתי ועדיין לוחם על הגיית כל מילה, יש מילים שאיני אומר כי הן מ-מסורבלות מדי ללשון שלי"
תגובות (0)