האחרון שנשאר לעמוד

הוא החזיק את המכונה בשתי ידיו ומשך משיכה גדולה, גורם למכונה המפחידה להתעורר בקול רעש עצבני. האיש הצמיד את להב המסור לצידו של העץ והחל למשוך ימינה-שמאלה, עד שמוטט את העץ כולו.
עמדתי בחדרי, חצי מוסתרת מאחורי הווילון ומציצה מהחלון בעיניים דומעות.
משהו בי פשוט נשבר כשראיתי אותו חותך את העץ ככה, את העץ האהוב שלי, זה שאני בתור ילדה הייתי משקה עם נטלה ומכינה שבילים בחול כדי שבחורף ייווצרו נתיבי מים עד אליו; זה שאני וחברה שלי היינו משחקות לצידו המון, או סתם יושבות בצילו ומדברות. כל כך הרבה חוויות וזיכרונות ילדות שלי שהיו קשורים לעץ הזה פשוט נעקרו. נעלמו. כבר לא יהיה שם שום דבר שיזכיר לי אותם, רק גדם עץ מכוער שימשיך להסתכל עליי.
הוא היה העץ שהאחרון שנותר לעמוד מבין כל השלושה, היחיד שיכולתי להסתכל עליו בבוקר ולהרגיש טוב, גם אם זה שטותי.
אך כעת, כבר לא נותר דבר.