האם עברנו את הגשר וכיצד?

שלווה פסטורלית, פרדסים ירוקים, תפוזים כתומים, ריחות מתוקים נישאים באוויר. ופתאום נשמעה ירייה.
אורי אחד מחברי הקיבוץ ירה בעמירם שבא מקיבוץ אחר ללמד מהי הפרטה. עמירם נפגע ברגלו. אנשים הסתובבו מדוכאים, חלקם פוטרו ולא ידעו איך יסתדרו בחוץ. יוזמי ההפרטה לא נתנו דעתם על המבוגרים, הכסף סימא את העיניים.
"עמירם שיגע אותנו -אמר אורי, החבר שירה בו. כבר לא יכולנו לנשום בלעדיו, כמה אפשר היה לסבול ממנו, מה הוא חשב שהקיבוץ הוא שלו?.
"בגילי במקום ליהנות מהחיים ומהנכדים אני צריך לחפש עבודה אחרת כי פתאום אמרו לי : "אתה לא יעיל! מי יעסיק אותי? מה יהיה?
"אני לא מרגיש בבית שלי, הפרחים פורחים אך הניכור והזלזול פורחים יותר. אני מרגיש שהיגרתי למדינה אחרת ואיש לא מסביר לי מה לעשות.
"אין לי כוח לשינויים כאלה?"
ישנם חברים שמצבם טוב עקב ההפרטה אבל אני מדבר בשם עצמי וקשה כך להזדקן.
האת, התלבטתי לא רציתי לירות בעמירם אבל הרגשתי נורא. אני מרגיש כָּבוּל בקיבוץ שהיה לי כמו בית עד ההפרטה.
"אני מסתובב, איש לא אומר לי שלום. כעד מתי? רצינו שינוי- הגענו לגשר האם עברנו אותו? תלוי מי. כולם היו צריכים לעבור את הגשר ולא רק משפחות נבחרות וסגל מנהלים מבחוץ".