האני החדשה

הרבה זמן לא כתבתי, אם כך אבקש סליחה מעצמי. שלא לקחתי את כל רגשותיי המרחפים וקבעתי אותם על הדף. יש נקודות בחיים שאתה עוצר ואומר פה השתנתי, פה החיים כמו עמדו מלכת ושינו את כיוונם. אני נצבת בנקודת כזו כעט, לעולם אזכור זאת. כי אחרי כל נפילה עמוקה צריך לבוא השינוי. אם אגיד את האמת אני מפחדת כמעט כמו שאני מתרגשת מהתקופה החדשה, מהאני החדשה.
נפלתי חזק, נפלתי הרבה, תקופת חושך של חרדה. בלי אפשרות לקום מהמיטה, בלי אפשרות ללמוד ובלי כוחות. הייתי שק של עצמות מרחפות באוויר. בתקופה הזו נפלה עלי מכה אחרי מכה אחרי מכה ואז כשכבר קמתי בעוצמות מחודשות נפלה המכה האחרונה הכואבת ביותר- אבא חולה סרטן. האותיות כתובות עכשיו על המסך ואני לא מעכלת אותן, לא מבינה את שיוכן אלי. בבת אחת עלו החומות, נתנו לי לעמוד על הרגלים לפעול, להשלים את הפער להיות שם בשביל לשכוח כל מה שקשור אלי ולשכוח הכול גם באופן כלל (כמו את הגז כבר פעמיים השבוע). אבל הן נתנו לי להיות האישה החזקה מבחוץ ומשקרת לעצמה שהיא מאושרת מבפנים.
מתוך האפלה הזו אני קמה האני החדשה. האני שבכאב גדול מבינה שמהחומות שכל כך שומרות עלי, מנתקות אותי מהכאב שבחוץ- אין מנוס אלא להיפתר. אני משקשקת מפחד אל מול התגלית אבל מתרגשת מאוד. האני החדשה עכשיו לוקחת ציפרלקס כמו חצי מדינת ישראל. אני לא מסתירה זאת ולא מתביישת. אני רוצה ומגיע לי חיים טובים. אני לוקחת את התרופה למרות הקשיים שנלווים אליה מבחינתי. האני החדשה נוסעת מהצפון למרכז כל שבועיים ולפעמים אפילו כל שבוע כדי לתת חיבוק להורים. האני החדשה לא מתביישת, נותנת הזדמנות לאנשים להראות לי שאני יכולה לסמוך עליהם ונלחמת בעצמי על הפחד והקושי שבלסמוך על אחרים. האני החדשה מבינה שיש בה כל כך הרבה נתינה, שמגיעה לה אהבה, שהתסכול שלה מובן- כי בעצם למדתי לעשות הכול לבד, אבל אני רוצה שיהיה שם מישהו שיעשה את כל הדברים הקטנים יחד איתי. שיהיה למי לתת, את מי לאהוב עם מי לחייך ובינינו רק ההרגשה שמגיע לי אהבה היא ההתקדמות הגדולה ביותר שלי.
מתוך האפלה קמתי אל האור. האפלה היא המקום הנוח שלי. עכשיו הגיע הזמן למצוא את המקום שלי באור.