הבלדה שכתבתי עבורך

במאורות ליבי פגשתי אותך
נגעת בקצה ידי לפני שהסתובבת ללכת, זאת הייתה הפעם האחרונה בא ראיתי אותך
רציתי לקרוא בשם שלך שתעצור, והשפתיים לא זזו ממקומן
סערה החלה בתוכי איך שדמותך נעלמה מהאופק, נאנחתי אנחה כבדה והתכוננתי לגל הדמעות שרצה לפרוץ לחופשי
פניך היפות תווי פניך מרשימים אותי עד היום עצמות לחיים מחודדות, עיניים ירוקות, צלקת על המצח ושפתיים קפוצות
יום אחד הגעגוע יעבור, אולי כשאפגוש במישהו אחר או אולי כשאטוס למדינה רחוקה מכאן ואמצא את יעודי
אני תמיד הייתי גועשת כשהיינו ביחד, אתה לא תמיד הבחנת בזה, הייתה לי סערה תמידית, גלים גבוהים כיסו את ליבי ומנעו ממנו לפעום כששתקנו לפני כל המעשים
כנראה שלא היינו צריכים להתחבר לאחד יחיד
ביליתי ימים ב לבהות בחלון האוטובוס ולנסות לדמיין שם את השתקפות פניך
עמדתי במרפסת עם כוס קפה ביד והסתכלתי מטה לראות את העוברים והשבים, לרגע רציתי לראות גם אותך
הערב הזה יעבור עד היום האינטנסיבי של מחר, רק רציתי להשאיר זכר להרגשה שלי ברגע הזה