ההתחלה

תום

אור שמש חזק נכנס דרך החלון, השעון המעורר לא הפסיק לצלצל. היה זה יום ראשון ותום כמעט לא ישן אתמול. הוא קם באיטיות והתיישב על המיטה.
השעון הראה שהוא מאחר כמעט בשעתיים. נו טוב.
הוא קם והלך לצחצח שיניים תוך כדי שהוא קורא הודעת טקסט:
מאת: דאר, "אל תבריז!"
הוא הקליד הודעה בחזרה "אני בדרך". תום הניח את הטלפון והסתכל במראה, למרות העייפות הגדולה שחש עיניו השחורות נראו ערניות. שיערו, שחור גם הוא, היה פרוע לגמריי. הוא הרטיב את ראשו וניסה בייאוש לישר את השיער. לבסוף נכנע, זרק על עצמו ג'ינס וחולצה ויצא מהבית לכיוון התיכון.
השומר בכניסה הכיר אותו היטב בזכות כל הפעמים שבהם איחר או עזב את בית הספר מוקדם. תום בירך אותו בבוקר טוב וניסה להזכר אם הוא יודע איך קוראים לו. הוא ראה המון אנשים בחוץ והבין שהוא הגיע בזמן ההפסקה. תום החל ללכת לכיוון שבו ידע שכל חבריו יהיו, שלושה ספסלים על הדשא מאחוריי המבנה, מקום שאף מורה אף פעם לא מגיע אליו.
הטלפון הנייד צפצץ בכיסו, הודעה:
מענבל "אני בבית היום, בא לך לבוא?"
צלצול נשמע וכולם החלו לעזוב את החצר, תום ראה ממרחק שעל הספסלים נשארת רק מישהי אחת, איריס.

איריס החזיקה ספר בידיה, רגליה היו משולבות על הספסל ותיקה זרוק על הרצפה.
תום התיישב על ספסל ישר מולה והביט בה.
איריס הייתה דקת גזרה ועורה לבן, כמעט חיוור. שיערה הבלונדיני גלש בעדינות מטה אל פניה. עיניה הירוקות הביטו עליו חזרה במשך כמה שניות.
לבסוף תום פתח את פיו:
"היי"
איריס הסתכלה עליו, ספק מחייכת ספק רצינית, ושאלה: "אין לך שיעור להיות בו?"
הוא הניד בראשו באיטיות לשלילה.
"שקרן." איריס חייכה והחזירה מבטה לספר.
"מה את קוראת?" הוא שאל.
"אתה לא מזהה?" היא נופפה בספר בעדינות מולו.
"לא נראה לי" הוא ענה בבלבול.
"חבל, יש לך בגרות עליו בעוד שבועיים."
תום חשב זמן קצר על העניין ולבסוף ענה:
"אוליי נלמד ביחד?" הוא הסתכל ישר לעיניה. איריס השיבה לו מבט ולאט לאט התעקמו שפתיה האדומות בחיוך,
"אוקיי" היא ענתה.
תום קם והתיישב לידה, היא החזיקה את הספר באמצע והחלה להקריא בקול עדין. היה זה יום חם של תחילת הקיץ ותום יכל להרגיש את העייפות בעיניו. הוא נשען אחורה והתרווח. בקושי מצליח להקשיב לאיריס מדברת.
הם ישבו מספיק קרוב ונדמה לו שהוא יכול להריח אותה, ריח עדין ונקי שכזה.
רוח חמה של תחילת קיץ ליטפה אותו והוא נאבק להשאיר את עיניו פקוחות. לפתע הוא הרגיש במשהו שורט בעדינות את רגלו. הוא הפנה את מבטו וראה את ידה של איריס אוחזת בעט, מציירת משהו על הברך שלו, הלק השחור על ציפורניה מנוגד לחלוטין לידה הלבנה והדקה, הוא ציין לעצמו.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"משעשעת את עצמי, מישהו צריך" היא ענתה לו. "אתה נרדם וזה לא מנומס".
"סליחה" תום ענה בקול חלש.
"הנה סיימתי". איריס סגרה את העט ושמה אותו בכיסה. הוא הסתכל וראה שעל ברכו מצוייר סמיילי מחייך, קורץ באחת מעיניו. הוא הסתכל על איריס, היא צחקה וקרצה לו בעצמה.
"אני הולכת לשיעור" היא אמרה לו בקצרה ומיד הרימה את תיקה ונעלמה.

תום נשאר לשבת כמה דקות בספסל והצלצול נשמע, כבר עברו שלושה שיעורים היום. הוא הוציא את הטלפון הנייד מכיסו, ההודעה מענבל הייתה עדיין פתוחה.
הוא נאנח וקם, עבר שוב ליד השומר שחייך ואמר לו להתראות.
"אני בא" הוא הקליד הודעה בחזרה.
ענבל הייתה ה"חברה" של תום, הם היו "ביחד" כבר כמעט ארבע חודשים, אוליי חמישה. תום תמיד צחק שאנשים התייחסו אליהם כאל חברים. למעשה היחסים ביניהם היו מאד חד-גוניים. הם היו נפגשים, פעם בשבוע לא יותר, תמיד בבית שלה תמיד בזמן שהוא היה ריק.
בהתחלה הם עוד היו רואים סרט או שמים משהו בטלויזיה לפניי שהם שכבו, לאחרונה אפילו את זה הם לא טרחו לעשות. היא מבקשת ממנו לבוא, בדרך כלל בהודעות, והוא היה בא, לפעמים לשעה, לפעמים לקצת יותר.
ענבל גרה בבית פרטי גדול בקצה העיר ותום היה צריך ללכת ברגל. לבסוף הוא הגיע וצלצל בפעמון. ענבל פתחה את הדלת וחייכה, תום בחן אותה. היא הייתה נמוכה ורזה, שיערה צבוע לאדום ועיניה שחורות ובוהקות. פניה היו מלאות בנמשים והיא לבשה חלוק לבן וחצי שקוף,
"אהבת?" היא אמרה והחוותה בידיה כלפיי החלוק, "מצאתי אותו בארון של אמא, היא לא בבית".
היא הייתה ילדה יחידה ולפי הקצת שתום ידע אביה עבד הרבה והיה חוזר בלילות, אמה לעומת זאת העסיקה עצמה בהתנדבויות ובספורט, ענבל לא דיברה הרבה על משפחתה והוא מעולם לא פגש אותם.
תום משך את כתפיו, "יותר יפה לך בלי".
ענבל חייכה "כנראה שאתה צודק". היא משכה את החלוק אחורה והוא החליק על הרצפה. מתחת היא לא לבשה דבר. תום החזיק אותה במותניה ומשך אותה אליו בעדינות. היא פתחה את פיה לנשק אותו, פיה היה מתוק. עם אצבעותיה היא פתחה את הג'ינס שלו. היא התנשפה בעדינות כשהוא חדר לתוכה.

הם שכבו בשקט זה ליד זו. הם היו במיטה והוא לא זכר איך הגיעו לשם. הוא הבין שהוא כמעט נרדם. ענבל העבירה את ידה בעדינות על גופו ולפתע נעצרה.
"מה זה?" היא שאלה ושמה אצבע על הברך שלו.
"קעקוע חדש" תום אמר בצחוק.
ענבל חייכה "מתאים לך".
הטלפון הנייד החל לצפצף, שיחה נכנסת: אבא. תום קימט את פניו, הוא לא זכר את הפעם האחרונה שאביו התקשר אליו ככה סתם.
"אבא?" תום שאל בזהירות.
"תום? תום איפה אתה?" קולו של אביו נשמע מפוזר, כמעט כאילו הוא מבולבל, "תום אתה צריך לחזור הבייתה, אמא ואני צריכים לדבר איתך."
תום התיישב על המיטה "הכל בסדר? מה קרה?"
"פשוט תבוא תום, זה חשוב…" השיחה התנתקה… תום הרגיש את החזה שלו פועם בחוזקה.
הטלפון הנייד צפצף שוב, הודעה,
מאת: דאר, "איפה אתה?"
תום קם מהמיטה והחל לחפש את בגדיו, "אני צריך לזוז" הוא אמר לענבל.
"כן". ענבל חייכה והתמתחה על המיטה, עדיין ערומה. "באמת כדאי כבר.." היא נרדמה באמצע המשפט. תום התלבש בשקט ויצא מביתה בעדינות, נזהר לא להעיר אותה.

ענבל

היא שמעה צעקה מלמטה ופקחה את עיניה, היה כבר חושך. היא ישנה לפחות כמה שעות.

עוד צעקה כועסת נשמעה מלמטה ואיתה צעדים עולים במדרגות. ענבל הבינה שהיא ערומה.
היא בקושי הספיקה ללבוש תחתונים כשהדלת נפתחה בחבטה.
אמה עמדה בכניסה לחדרה והדליקה את האור, ענבל הופתעה והסתנוורה.
היא ניסתה להגן על עצמה, יד אחת מצלה על עיניה בזמן שהשנייה מכסה את שדיה הקטנים.
"מה את חושבת שאת עושה!" זעקה אמה. היא נכנסה בתנופה אל תוך החדר ודחפה אותה, ענבל נפלה למיטה "לא מספיק שאת מביאה לי לפה כל מני בנים! את גם גונבת לי בגדים עכשיו!"
ענבל הסתכלה עליה במבט מתריס.

אמה הייתה צעירה, כבת שלושים. היא הייתה רזה וספורטיבית שיערה צבוע לבלונד.
"את אל תסתכלי עליי ככה! מה יהיה איתך תגידי?! חכי שאני אספר לאבא שלך!"

"לאבא לא יהיה אכפת!" ענבל ענתה לה בצעקה בחזרה.

אמה השתתקה והסתכלה בה במבט כועס, "חצופה" היא אמרה ורעדה מכעס.
"חצופה!" היא זעקה וסטרה לענבל על לחיה בכוח.

ענבל הרגישה שכל פניה קוצים וחידודים. פרצופה נהייה חם והיא ידעה שהיא אדומה לגמריי.
אמה הסתובבה וסגרה את הדלת בטריקה.
מיד היא קמה והחלה להתלבש, חזייה, גופייה ומכנסיים קצרצרים. היא יכלה לשמוע את אמה מלמטה צועקת על אביה:
"אתה גידלת אותה ככה!

זה הכל באשמתך!

היא זונה!"

ענבל פתחה מגירה בשולחן שהיה ליד הקיר, במגרה היו ספריי לימוד רבים, היא שלחה יד אל תחתית המגירה ושלפה חפיסת סיגריות מקומטת. אחר כך היא פתחה את החלון הגדול מעל המיטה ויצאה החוצה, מטפסת על הקיר המוכר.
ענבל קפצה למטה ורצה ברגליים יחפות אל מחוץ לחצר. היא ידעה שהשעה כנראה ממש מאוחרת אם אביה בבית, אבל לא בדקה. היא רצה במשך כמה דקות עד שהגיעה לפארק קטן.
ענבל התיישבה מתנשפת על ספסל, חפיסת הסיגריות לידה.
אני שונאת אותה, היא חשבה.
לחייה עדיין בערה והיא ליטפה אותה בעדינות, היא הרגישה נוזל סמיך וגילתה שהיא מדממת.
ענבל ירקה דם על הרצפה ופתחה את חפיסת הסיגריות, בפנים הייתה רק סיגריה אחת ומצית כמעט ריקה. היא נאבקה כמה שניות עד שהצליחה להדליק אותה ואז זרקה את הקופסא לרצפה. דם לא הפסיק לזלוג משפתה שכעת הרגישה מנופחת מעט.
אני שונאת את שתיהם, היא חשבה.
האורות בפארק הקטן הבהבו פעמיים ונכבו, היא ישבה בחשכה. לבדה.
הוריה התחתנו בגיל צעיר מאד, הם מעולם לא אמרו את זה אבל היא ידעה שזה היה בגללה. בגלל שאמה הייתה בהריון. אם הם אי פעם אהבו אחד את השני, זה הפסיק ברגע שאני באתי… אמרה לעצמה.
היא זרקה את בדל הסיגריה על הרצפה והרגישה דמעות שקטות זולגות במורד לחייה, הזמן עבר והיא המשיכה לשבת על הספסל, יודעת שאף אחד לא יחפש אותה.
היא ישבה שם עד שהבוקר החל להאיר והשמיים נהיו כחולים.