החיים שלי

אני שונאת את החיים שלי. אני שונאת אותם. פשוט שונאת. שנאה. אני פשוט לא יודעת מה לכתוב, אני עומדת מעל המקלדת, מיואשת, עיניים נפוחות מלבכות. באמת שנמאס לי. בחיים לא היה לי יותר נמאס. מיאוס שגורם לך לרצות למות, שמוציא לך את החשק לחיים. אין לי חשק. הכל חרא. אני צריכה מישהו לדבר איתו. אבל אני כבר לא יכולה לדבר. אפחד לא יבין אותי. קשה לי לדבר. להוציא מילים. אני מותשת. הלכתי כבר חמש עשרה שנים ולא הגעתי ליעד. לא הגעתי למקום שהייתי מאושרת בו. היו עצירות שחשבתי שזהו, הגעתי. הייתי מאושרת אבל אז, הרוע השתלט גם על הממלכה הזאת. אז נאלצתי להמשיך לנדוד, לחפש ממלכות אחרות, אולי שם יהיה לי טוב יותר. אבל זו רק עליה שלא נגמרת, וקשה לי. נמאס לי. נמאס לבכות, ליפול נפשית, להתאכזב כל פעם מחדש מהאנשים שהיו הכי קרובים אלי. אני סחוטה, על הקרקע, הגשם נופל עליי בלי לעצור, הוא מתחזק ומתחזק, מטיח אותי לרצפה בכל פעם שאני רק מנסה לעמוד ולהמשיך ללכת. קר לי. אני לבד. אני לא רוצה להיות לבד יותר. אני צריכה חיבוק. חום. אהבה. אני צריכה לחיות. אני צריכה לחזור להרגיש רגשות שמחים. אני צריכה אושר, תמיכה, אני צריכה להפסיק לסבול, לצאת מהמצב שלי. אני צריכה כל כך הרבה דברים שעכשיו הם כל כך רחוקים ממני. הם לא בגדר פנטזיה, זה יקרה, אני יודעת.. אבל אני מרחק נגיעה מלהישבר. אני צריכה.. אני כבר לא יודעת מה אני צריכה. אולי להפסיק להיות מזוייפת. זה מתיש לחייך כשעצובים. להסתיר את הרגשות שלך. כולי מלאת שנאה עכשיו, לכולם. אני עומדת להתפוצץ בקרוב. שתדעו שאני לא אתכוון לכעוס עליכם, אם אני יעשה את זה. תתחשבו בי. אני עוברת תקופה קשה עכשיו. אל תכעסו עליי. בבקשה אל תכעסו עליי.