הטבעת

אני אפילו לא בטוח כל כך למה. כל מה שידעתי זה שאני רוצה את הטבעת, גם אם זה יעלה במחיר חיי. זה היה כל מה שרציתי, כל מה שחשבתי עליו, מושא אהבתי וראש מעייני.
כפי שכמה אנשים קמים בבוקר, ומתפללים לאל שלהם, אני קמתי בבוקר ומלמלתי את תשוקתי העזה. הטבעת.
במבט לאחור? הטבעת הייתה בסך הכל טבעת. גוש זהב מעוגל, שבו חרוטים קווים אלכסוניים משובצים אבנים טובות.
את הטבעת ראיתי לראשונה כשהייתי בביקור בעיר הגדולה. העיר הגדולה תמיד הייתה המקום שבו כל המי ומי נפגשו, החליפו סיפורים ונתנו עבודה לרב סרן שמועתי, בכך ששיתפו זה בזה בסודותיו של האחר.
בתור איש קטן מהחיים, לא יצא לי לבקר הרבה בפורום הנלוז הזה, אך כאשר נקלעה דרכי לשם, נכנסתי להסתכל בחנות התכשיטים והטבעת לכדה את תשומת ליבי כמו זבוב עלוב בקורי עכביש.
רציתי אותה כל כך, ואני לא בטוח למה. היה בה מושך. הקווים הנוצצים שהשתקפו באור הפלורסנט של החנות, הבוהק, וככל הנראה גם המחיר. המחיר משך עיניים קלפטומניות כמו שלי, בעיקר משום שהייתה זו קריאת התיגר על היכולות שלי.
גוש קטן של זהב שווה כל כך הרבה? מן הראוי שהוא יסיים את דרכו אצלי בכיס. הבעיה שלי הייתה עיניו של המוכר, שהיו חודרות ונוקבות הרבה יותר מכל מצלמת אבטחה שיצא לי לראות, אבל זה לא הטריד אותי.
הטבעת הייתה כל מה שרציתי, אבל מנעתי מבעדי את העונג הזה. יום אחר יום קיוויתי לעצמי שאאזור את האומץ בשביל לקחת אותה אלי. להפוך אותה לשלי. היא הפכה לאובססיה הלא מוסברת שלי, שרק התפתחה עם הזמן.
ידעתי שהפכתי לפצצת זמן מתקתקת, ובעוד מספר רגעים אהיה מוכרח אותה, ואהפוך אותה לשלי כך או כך. בסופו של דבר, היצרים גברו על השכל הישר, והטבעת הפכה לשלי. שלשלתי אותה לכיס שלי, מחייך חיוך מרוצה.
כשהלכתי לבית שלי הוצאתי אותה החוצה ושמתי על השידה, מחייך באושר. לא ידעתי למה, הרגשתי שהשגתי את הישג חיי.
ואחרי זה? הייתי צריך למצוא חלום חדש.
הלוואי שידעתי למה בכלל רציתי את הטבעת. לא הייתה לי בכלל אישה לשים לה על אצבע את הטבעת הזו, ואני ללא ספק לא רציתי בה. אני התנגדתי, ועדיין מתנגד, לתכשיטים. לא עגילים, לא שרשראות, ובטח שלא טבעת כל כך נשית.
אז למה גנבתי אותה? כדי לספק את היצר הקלפטומני שלי. לא פחות ולא יותר.
ספרו לי אתם, למה עשיתי את זה? והכי גרוע מכל – למה יש לי רגשות אשמה אם לא נתפסתי? מוזר איך העולם עובד.